תומס הקטר

"אדם אינו יודע מי הוא", טען הסופר תומס ברנהרד בראיון לעיתונאית והסופרת אסטה שייב ב-1986, "האחרים אומרים לך מי אתה. ולמרות שאמרו לך זאת מיליון פעמים, אם חיית חיים ארוכים, בסופו של דבר אתה לא יודע כלל מי אתה. כל אחד אומר לך דבר שונה לחלוטין. אתה בעצמך אומר משהו אחר בכל רגע נתון".

ברנהרד. אתה לא יודע מי אתה (צילום באדיבות הוצאת "בבל")

תומס ברנהרד נחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה ה-20 שכתבו בשפה הגרמנית. הקורפוס של יצירתו כולל מחזות, פרוזה, קבצי-שירה ומאמרים רבים. במשך כל חייו, עד מותו ב-1989, הפגין את ביקורתו כלפי אוסטריה, בה התגורר (אמו ילדה אותו מחוץ לנישואין בהולנד, אך חזרה לווינה כשמלאה לו שנה, אביו התכחש לו), ובעיקר הפנה אצבע מאשימה כלפי האוסטרים, בטענה כי הם לא השתחררו מהערכים הנאציים והרבה לתאר את סבלם של היהודים.

נושא הזהות הפרומה והקרועה, שעולה מאמירתו באותו ראיון, חוזר בכל כתביו. כשהיה בן שמונה-עשרה חלה בשחפת וסבל כל ימיו מקוצר נשימה. מחלתו, לצד זיכרונות מתקופת ילדותו עם סבתו וסבו (שהיה אף הוא סופר) והתבגרותו, ליוו את יצירותיו לאורך השנים, בעיקר בחמשת ספרי הממואר שכתב – "הסיבה", "המרתף", "הקור", "ילד" ו"הנשימה".

כמו דו"ח משפטי על עצמו

"מחמשת החיבורים הללו", מסביר הסופר דרור בורשטיין, ששילב בספרו "הרוצחים" פסטיס תומס ברנהרד, "ניכר כי מעניין את ברנהרד לתאר דברים כהווייתם, כלומר מה שקרה באמת. הממואר שלו הוא כמעט תיעודי במובן זה. יש הרגשה שהוא לא יכניס מה שהוא לא משוכנע שהתרחש באמת. אין לו שום עניין בערבוב של זיכרון ובדיון כשהוא כותב על עצמו. הוא כמעט כותב דו"ח משפטי על עצמו, כתב הגנה או אולי כתב תביעה".

העניין של ברנהרד בתיאור כמעט תיעודי של החיים בא לידי ביטוי כבר בתחילת שנות העשרים לחייו, כשפרסם מאמרים נוקבים ושערורייתיים בעיתון בזלצבורג, שעיקרם הצביעות של תושבי העיר בכל הנוגע לדת, חברה ויחסם לנאציזם. כבר בתחילת דרכו הציג ברנהרד קול ייחודי, נועז וחסר-עכבות, ולכן, על אף הפרסים החשובים בהם זכה – ביניהם פרס ביכנר (1970) ופרס גרילפרצר (1972) – רבים ראו בו אויב של המדינה וכינו אותו Nestbeschmutzer – מי שיורק לבאר ממנה הוא שותה.

ב-1962 פרסם את ספרו הראשון, "קיפאון", שזכה להצלחה רבה ולהכרת הממסד הספרותי. אך ברנהרד לא נח על זרי הדפנה, וניצל את המעמד המיוחד להעברת המסרים האנטי-אוסטריים שבהם החזיק. דעותיו הנחרצות כנגד המשטר הנאצי לא נבעו מהיותו מתבונן מהצד.

ברנהרד היה חבר בנוער ההיטלראי והתחנך, מהיותו בן עשר, במרכז החינוך של המפלגה הנאצית. בגיל שש-עשרה עזב את הלימודים והחל לעבוד לפרנסתו. הניתוק האמיץ והחד-משמעי מערכי הנאציזם עתיד לחזור בכתביו וללוות את דמותו הציבורית.

במקום ליצור מוזיקה - לכתוב מוזיקה

נושא מרכזי נוסף ביצירתו הוא מוזיקה; לקהל הישראלי מוכר ספרו "הטובע" על הפסנתרן גלן גולד (הוצאת בבל), וברנהרד, שלמד מוזיקה באקדמיה בוינה, טען כי לא המשיך לעסוק בתחום זה מכיוון שאמנות המוזיקה דורשת שותפות של מספר אנשים, דבר שלא היה אפשרי מבחינתו.

אך אף על פי שויתר על המוזיקה כעיסוק, בכתיבתו ניכרת מוזיקליות רבה, בייחוד משום שהיא נתונה בטקסט המציג קול אחד דומיננטי, כפי שמצביע על כך בורשטיין: "יש בפרוזה של ברנהרד מעין מוצָא של כתיבת פרוזה, למי שאינו חש בנוח עם הטון הרגיל של הרומן בגוף שלישי, רומן מן הסוג שמעלה עולם מורכב מנפשות פועלות ומעלילות מסתבכות ונפתרות. ברנהרד חוזר למשהו מאוד אלמנטרי בכתיבה. זה קצת מזכיר יצירות מוזיקליות מהחצי השני של המאה ה-20, למשל פיליפ גלאס. עבודה עם גוש חומר מוגדר, שוב ושוב, בשינויים מזעריים.

"הפרוזה של ברנהרד מפשטת את המורכבות של הרומן בכך שהיא נותנת לקול אחד להוליך את הסיפור. הקול הזה, משלב מסוים בעבודתו של ברנהרד, הוא קול מהפנט בעקשנותו ובהומור שלו, קול שאינו מרפה ממך תוך כדי קריאה ולפעמים גם אחרי הקריאה.

"היכולת של הקול הזה להשאיר אותך צמוד אליו מהרגע הראשון ועד לאחרון הוא עבורי מקור העוצמה של ברנהרד. אני זוכר את המוזיקה ואת המיקוד של הטקסט, שאין בו פיסה אחת של "מילוי". למעשה, יצירותיו הן פואמות ארוכות בפרוזה".

בעד היהודים, נגד הוינאים

פרט להיותו סופר חשוב, ברנהרד כתב גם מחזות אידיאליסטיים, שלהם היתה השפעה רבה. החשובים והמוכרים ביותר הם "בוריס" (1970) ו"הלדנפלאץ: שני מחזות" (1988) – שמה של הכיכר המפורסמת בה נאם היטלר לקול המון משולהב, עם סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי.

יובל לאחר אותו מאורע, חזר ברנהרד לנבור בפצעי המדינה, על-מנת להניף אצבע מאשימה כלפי התושבים בהווה, שלא השתנו לטענתו, ולזעוק את זיכרונותיהם של היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה.

הביקורת של ברנהרד לא פסחה גם על הדת הקתולית והגורמים והמוסדות המכובדים ביותר בוינה, ואף על פי כן, הוא לא עזב אותה. למרות שכתיבתו יוצאת כנגד המולדת ומעלה סתירות פנימיות רבות, ברנהרד טען כי הוא אוהב את אוסטריה. סלידתו מהאופן בו בנויים הדת והממשלה, דרבנה אותו להמשיך ולצאת כנגד העוולות ולא לברוח מהן.

לעברית תורגמו מספר מחזות, ספרי פרוזה וחמשת ספרי הממואר של ברנהרד. לאחרונה ראה אור בהוצאת בבל ספרו "מייסטרים דגולים" בתרגומה של רחל בר-חיים, שהוא דוגמא מצוינת לסגנונו של ברנהרד כסופר. אך על אף חשיבותו הרבה בהיסטוריה של הספרות במאה ה-20, דומה כי יצירותיו של ברנהרד לא זכו לתהודה המתבקשת אולי, בקרב הקהל הישראלי.

"העניין עם ברנהרד," מסכם בורשטיין, "הוא בדיוק בהעמדת קול שידבר גם אם איש לא יקשיב, גם אם הוא ידבר

לעצמו בלבד. מבחינה זו מדובר בספרות "מטורפת", כמו מי מפל שנופלים מכוח היותם גבוהים ומכוח הכבידה, בלי קשר לשאלה אם יש מישהו בצד השני שמוכן לקלוט אותם או להביט בהם בכלל. במילים אחרות, נדמה שאין שום כוח ששולט בזרימה של הטקסט של ברנהרד, מלבד הכוח הפנימי, כמו במוזיקה גדולה".

ברנהרד הלך לעולמו בגיל חמישים ושמונה והוא ערירי. על אף שניהל מערכות יחסים עם נשים, מצבו הבריאותי, כך טען, הכריע את הכף ומנע ממנו להקים משפחה. יורשיו, כמו במקרים רבים אחרים, התעלמו מהנחייתו בצוואה שלא להציג את מחזותיו ולפרסם את כתביו באוסטריה במשך חמישים שנה. מאבקו של ברנהרד הופסק לאחר מותו (לא כפי שדרש, כאמור), אך יצירותיו הן גלעד לניסיונותיו שלא לתת לאחרים להכתיב את זהותו.