אלף דולר לשעה תמורת בעלות מלאה על גופך
יש שלושה סוגי נשים: כאלה שאתה יכול להשיג, כאלה שאתה לא יכול להשיג, וכאלה שאתה אולי יכול להשיג, אם אתה יודע איפה לוחצים. לילך ברנר היתה מהסוג האחרון, אבל מנהל הבנק לא ידע את זה. פרק ראשון בסיפור שבועי בהמשכים, למבוגרים בלבד
מנהל הבנק לא עשה רושם שהוא מתכוון לעזור.
יש שלושה סוגים של נשים בעולם: כאלה שאתה יכול להשיג (כמו אשתו של מנהל הבנק, אותה פגש בקפיטריה של החוג לכלכלה), כאלה שאתה לא יכול להשיג (אותן אתה לא פוגש אף פעם, הן רק עוברות במקומות שאתה במקרה נמצא בהם; מיכל ברנר היתה כזאת) וכאלה שאתה אולי יכול להשיג, אם אתה יודע איפה לוחצים. לילך ברנר היתה מהסוג האחרון, אבל למנהל הבנק לא היה מושג איפה לוחצים והוא סיווג אותה בטעות בתור מישהי מקבוצת הבלתי מושגות. זה עשה את הדברים יותר נוחים. היא היתה בחורה חכמה, לילך, והיא הבחינה בו עושה את הטעות בזמן אמת: משפיל מבט לרגע ואז עוטה ארשת רשמית, כשהתכופפה לשבת ורווח מוצל בין השדיים שלה, מלא ניחוח אשה, השאיר פתח למשהו.
הוא נשאר עם קצת זיקפה והרבה זיכרון דוקר
מנהל הבנק היה מהנשואים בלי לתהות אם זה באושר. בנקודה הזאת עקרוני לא לשגות בשיפוט קרתני; העובדה הזאת לא היתה ביטוי לאי היותו בעל טוב (ואפילו מרגש לפרקים) או מנהל בנק ראוי, אלא לזה שמשחר ילדותו הקפיד להתרחק ממצבים שמזמנים פרשנויות מרובות. שני ילדים היו לו והוא אהב אותם בלי סוף, בדרכו המינורית. ועכשיו, בִּמְקום המתוק של לילך ברנר (שהיה מתוק מאוד), יצטרך מנהל הבנק להסתפק בצביטונת בלב ובסיפוק הנובע מתחושה של מילוי תפקיד כמצופה. הוא כירכם אמפתיה לעומתה ואמר "מצטער", והיא זייפה הבנה למחוייבויותיו, אמרה "תודה" וקמה והלכה. הוא נשאר עם קצת זיקפה והרבה זיכרון דוקר של שמלה שחורה נעה על אחוריה המושלמים והמתקדמים לעבר הדלת של בת 29 נואשת ובנויה להרהיב.
150 שקל וכל קימורי החן המפתה והמושג בו חנן אותה אלוהים היו בני לווייתה היחידים כשעצרה לקפה בשדרה, הזמינה וישבה והרהרה בהקיץ בגלישה במורד של חייה בשלוש השנים מאז התאונה שהביאה לקיצם את החיים של אחותה הכמעט גדולה מדי. אז היה לה לא מעט, עכשיו אין לה אהוב, כסף או עבודה ועוד מעט לא יהיה לה גם מקום לשים את הראש. מעט החברות שהיו לה התנדפו, אחת אחת, בחודשי הקיץ הארוכים, המעיקים, הקשים, של השנה השנייה, קיץ שהפך אלכוהול לדמעות ושיטוטים חסרי תכלית בשדרות, שבתורם הפכו שוב לטיפה מרה, שחזרה והיתה לבכי. כל החורף האחרון היתה לבדה, חסרת חיים אפילו מכדי לרצות להרגיש מישהו בתוכה או לעשות איזה טלפון או לצאת להתבדר בשימלה חדשה. ועכשיו שיא האביב, והיא יושבת לבדה עם 150 שקל (פחות מה שיעלו הקפה והגבינה-פירורים) ובלי אף מקום ללכת אליו, וזה אפילו לא עשה אותה עצובה.
הגבר שיושב שני שולחנות ימינה בוחן את לילך ברנר בעיניים שיודעות את מלאכתן. האיש אלגנטי כולו: ראש מלא שיער בשליש הדרך להלבין, בין 45 ל-50, שזוף, לבוש בהידור מעודן, לפרק ידו שעון יד יקר מאוד, אבל מהסוג שלא צועק את זה. כשלילך משלבת ידיים בחצי השלמה עם האין לאן ללכת, הוא מניח לפניו את העיתון שהחזיק ומאותת למלצר. כשהמלצר מסיים להקשיב הוא פונה לעבר שולחנה של הכמעט פאם פטאל, שהיתה בטוחה שכבר ראתה כל מה שיש לראות בחיים האלה, בלי שזה יעשה אותה שמחה או עצובה. "האדון שואל אם הוא יכול להצטרף אלייך".
"אם זה מה שעושה לו את זה", היא עונה, והמלצר מחווה תנועה של "בבקשה" כלפי שולחו האלגנטי.
הגבר קם ממקומו, עושה בשלווה את ששת הצעדים שמפרידים בין השולחנות שלהם ומתיישב בכסא הפנוי שלידה.
היא לא אמרה כלום.
"היי ("שיניים יפות", היא חושבת) תודה שנעתרת. יש לי הצעה שעשויה לעניין אותך. זה לא ייקח יותר מדקה”.
משהו בשפת הגוף שלו - תערובת של כנות, חלקלקות וכוח - מדבר אליה ומטריד אותה בה בעת.
"הזמן שלי זול מאוד כרגע - רק תשתדל שבאמת יהיה מעניין".
"אשתדל. בלי ללכת סחור סחור ובלי להחליף שמות אמיתיים - זה לא הכרחי - אסביר לך במה מדובר".
היא נדה בראשה ובאצבעות שמקרינות עושר גדול בהרבה ממצבה האמיתי היא מסובבת את ספל הקפה שלה כך שהידית תפנה אליו.
"שמי, לצורך העניין, הוא פַּאגַאן. אני מתעסק בדברים. שני שותפים עסקיים שלי ואני נמצאים, כל אחד מסיבותיו שלו, במצב שמאפשר לנו לקשור עם נשים רק קשרים מסוג מסויים (זו היתה נקודת הביקורת שלו בדרך כלל: מי שהיתממה בשלב הזה הייתה בזבוז זמן ברוב המקרים, מי שהתרעמה היתה זקוקה למלאכת שיכנוע מלאת תושיה. הפעם המקשיבה לא מיצמצה). אנחנו נדיבים: לנשים שפוגעות בטעם המאוד ספציפי שלנו אנחנו מציעים אלף דולר לשעה. במחיר הזה אנחנו קונים גישה חופשית לגוף שלך – לכולו".
"אם זה סוג של בדיחה כדאי שנעצור כאן".
"זו לא בדיחה. ללכת?".
"בינתיים אתה משעשע. תמשיך".
"אלף דולר לשעה תמורת בעלות מלאה על הגוף שלך. שלושתנו יחד. אבל אנחנו לא חיות. בלי סימנים כחולים, בלי לפגוע בך בשום דרך - אנחנו מאוד אוהבים נשים - ולכולנו ניסיון גדול וחוש אסתטי מפותח. בלי השפלה, בלי שחור מתחת לציפורניים", הוא אמר, מרים ומסובב את כף יד מפונקת מולה. היא כמעט שאלה מי המניקוריסטית שלו.
"משהו אחרון - השותפים שלי מעדיפים להישאר אנונימיים. זה אומר כיסוי עיניים. ככה גם התמונות שאנחנו מצלמים לא מזיקות לאף אחד. אם יש לך קעקועים בולטים או מיוחדים אנחנו נדע לטפל גם בזה. אף אחד לא יידע שזו את - חוץ מאיתנו, כמובן".
"אתם נשמעים משופשפים מאוד במה שאתם עושים".
"זה נכון", הוא אמר, והשולחן חלק רגע של שתיקה ובחינה הדדית. "זו ההצעה. תחשבי עליה. הנה כרטיס שלי", והוא שלף מכיסו כרטיס ביקור עירום מכל פרט מלבד מספר טלפון. "אם את מחליטה להתקשר, השם שלך יהיה 'בכחנליה'".
"כמובן"
"ברשותך, אני אחזור לשולחן שלי עכשיו". והוא קם מכסאו והושיט יד ללחיצה. היא נענתה.
שעה וחצי של ישיבה לבדה אחר כך - "פאגאן" הלך מזמן - היא מזמינה חשבון ומוציאה את כרטיס הביקור מהתיק האדום שלה. היא הופכת ומסתכלת עליו מצידו השני, כפי שכבר עשתה כמה פעמים. רק טלפון. מה יכול להיות.
אחת אחת היא מקישה את הספרות שעל הכרטיס בנייד שלה, מלווה בשפתיה את ציפורן האגודל הלוחצת. היא יכולה לשמוע את הולם הלב של עצמה.
המלצרית ניגשה להגיד שהחשבון כבר שולם.
מהצד השני של הקו נשמע “הלו” מרשים מאוד.
- אלון מפרסם סיפורים קצרים, שירה והגיגים בזוית האוהבת.
המשך הסיפור: הנהג מושיט לה כיסוי עיניים, והם יוצאים לדרך
