הנהג מושיט לה כיסוי עיניים, והם יוצאים לדרך
בלילה קר של דצמבר אשה מצודדת ומושגת מחכה איפה שקול מרשים בטלפון אמר, ואין לה אף שערה בגוף, כמו שביקש. המונית מגיעה בשעה הייעודה. פרק 2 בסיפור בהמשכים
למעלה ולמטה, אחורה וקדימה, לצד הזה ולצד ההוא, מעל ומתחת – דמיון של אשה ששלושה זוגות כפות ידיים מטיילות על עורה נוטה לשוטט. לילך ברנר, שגופה עוד מדיף נעורים ולא נגעו בה כל כך הרבה זמן, יותר מדי זמן, שוכבת שם, והלילה רך במעגלים נסגרים ומעגלים נפתחים, כשמגע ידיים בבשר משחרר את החשמל האצור בה, וכמו פנסים שכובים המטילים אלומות ענק אל תוך החושך עוד ועוד נקודות מטילות אור נפתחות בה, עד שגופה הופך למקרן גדול עם דופק המצייר בשמיים הקטנים שמעליה הולוגרמות חיות של מה שהיה וישנו וייתכן, בכל ימיה ולילותיה.
ב-25 באוגוסט 1994 מיכל ברנר מוציאה רישיון נהיגה. לילך, אחותה הצעירה, זוכרת את התאריך הזה, כי הזיכרון שלנו פתוח לאינסוף לקלוט פרטים שקשורים לאנשים שאנחנו מעריצים, ובדיעבד היא חושבת שזה ככה גם עם אנשים שמשהו בנו חש כי הנוכחות שלהם בחיינו זמנית מסיבה כלשהי. לילך גם זוכרת את התאריך הזה משום שבאותו יום היתה הפעם הראשונה שהסתכלה על אחותה וחשבה שאולי היא יפה מכדי לחיות.
זה היה יום קיץ מפואר. אור השמש נכח כל כך, עד שכמעט היה אפשר לנעוץ בו שיניים ולשמוע אותו. האוטו המשפחתי הפשוט של אבא הפך למכונה עם כוחות קסם מעצם נוכחותה של שלמות נשית בת 17 וקצת בתוכו. הרוח זרקה את השיער החום הארוך של מיכל הרחק מעבר למשענת הראש, ולילך, בת כמעט 15, ישבה מהצד והסתכלה בה. היא הסתכלה גם בנהגים המביטים באחותה בתערובת של הערצה וחמדנות, ובמיכל מביטה בהכל ובכולם בעיניים של נסיכה חייזרית שוחרת טוב שיכולה, במחי מחיאת כף כפולה אחת, לזמן את מי שתרצה לחיים של שפע נצחי.
החופש הגדול היה חופש לִגדול. לא יעבור הרבה זמן לפני שלילך תראה מחלון חדר השינה את אחותה יוצאת מרכבים - כמעט אף פעם לא אותו בחור, תמיד אותה הבעה - הם נראים חסרים משהו, אחותה נראית שלמה.
מיכל תמיד נראתה שלמה ככה, אפילו אחרי התאונה, על השולחן הקר. היו מתאספים סביבה וביקשו את חברתה וכתבו לה מכתבים קורעי לב שאספה בחיוך, שמרה את כולם בקופסת פח אדומה בלי לענות לאף אחד מהם ובלי להציץ בהם שוב חוץ מאחד - הראשון שקיבלה, בכיתה ג', מילד בשם עידו שאף אחד לא זיהה בלוויה שלה ושלילך נתקלה בו שנה וחצי אחר אחר כך בתור לסרט, עם אשתו.
כששפתיים אלמוניות מנשקות את המקום במותן שלה היכן שהיה קעקוע המשולש ומנסרת האור של dark side of the moon ועכשיו יש פרח, היא נזכרת ביום שהלכו לעשות את הקעקוע ביחד – מיכל שיכנעה אותה אחרי שלילך סיפרה לה שהיא כבר לא.
היא נזכרת גם ביום שהלכה להסיר את הקעקוע הזה, קצת אחרי הלילה שבו תוך כדי טיול עם הכלב היא מחליטה לתת קפיצה מפתיעה לאחותה ומגיעה לדירת הקרקע של מיכל ורואה אותה, רוכנת להחזיק מסגרת חלון מטבח פתוח לרווחה בפנים מיוסרות מעונג, ומאחוריה, בתוכה, את מי שלילך היתה בטוחה שהוא הגבר של חייה ושעכשיו רואה משחק אצל חברים.
אחותה הגדולה של לילך אף פעם לא היתה מרהיבה ונצחית כמו באותו רגע.
בלילה קר של סוף דצמבר אשה מצודדת ומושגת מחכה איפה שקול מרשים בטלפון אמר, ואין לה אף שערה בגוף, כמו שביקש האלמוני. מונית מגיעה בשעה הייעודה, הנהג מושיט לה כיסוי עיניים כמו שנקבע, והם נוסעים.
בבית שקט, שיד מיומנת מאוד מהלה בו אור ואפילה, פאגאן, אכילס וכארון עוטי הציפיה נושמים עמוק את פריחת התפוז שסביבם, שופכים מעט מהיין על הרצפה ומקישים כוסות למשקה הראשון של הערב, שיהיה מוצלח.
- אלון מזרחי כותב גם דברים אחרים לגמרי.
המשך הסיפור: המחשוף שלה הוא האמירה החזקה ביותר בחדר
