שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אני נוהג יותר טוב ממנה. היא יותר יפה ממני

    שלילת רישיון שרירותית הובילה לכך שאני נאלץ להזדקק לשירותיה של נהגת המרקדת ברגליה היפות בין הדוושות וגורמת לי להחסיר פעימות. מתוך צד ימין של האוטו, העולם נראה לי אחרת לחלוטין. זכר ונקבה וסוס באמצע

    את המכה בבטן ובשיפוליה אין צורך לתאר, אני מניח. הרי כל אחד שנזרק אי פעם על ידי מלכת הכיתה שהחליטה לחפש את עצמה בהודו על חשבון ביצועיו חווה את תחושת העלבון והנטישה.

     

    האוטו שלי והאופנוע זרקו אותי לאנחות שלא מן הסוג הרצוי. מעתה, גם אם הם שלי באורח חוקי, הרי שאני מנוע מלבוא בהם. קיבלתי הודעה אדומה ומאיימת ממשרד הרישוי: שלילה לשלושה חודשים. לך תערער.

     

    אני הולך עכשיו להרהר שלושה חודשים שלמים.

     

    הנה, אולי סופסוף מביא אלי אלוהים את ההזדמנות, מורידני מן הסוס המולבן ההוא ומחבר אותי לגובה העיניים של הרחוב. אבל קאובוי נותר קאובוי, ולשם השלמת מלחמתו באינדיאנים לא נותרה ברירה. השגנו נהגת, נקרא לה שין.

     

    לנהגת שתי רגליים. חשוב מאוד, שאחרת אין גז וברקס'. יש לה גם כריות וחיוך כזה, שמסוגל לטפל בכל נהג ישראלי מצוי, וגם בכאלו שממש מתאמצים להימנע מהם. יש לה ידיים מתאימות היטב לאחוז בקימורי ההגה ולהפעיל בתזמון מושלם את האיתותים והאורות וכל השאר. והדמיון זז, איך לא, עם המכשירים האלו, כי לא ראיתם עדיין את שין.

     

    תפעול הדוושות יכול לעורר מנופים אחרים

    ומתוך צד ימין של האוטו, מקום שלעולם נשמר לא לי, העולם נראה אחרת לחלוטין. הנהגים בחוץ, הנהגת בפנים. העולם משתנה לי באונליין תמידי. וכמובן, רגליה של שין הנוהגת זזות, משתנות וחיות לחלוטין. לא חושב שחשבתי מעודי כי תפעול הדוושות יכול לעורר מנופים אחרים. אחרי יותר מ-20 שנות נהיגה נגלה לפני עולם חדש לחלוטין, מה שמעלה את החשש הכבד, שאני עוד עשוי להודות לקוקיה ממשרד הרישוי על שנעשה לי.

     

    אנחנו נוסעים, שין ואני. אני ממציא נסיעות למקומות שלא הוזמנתי אליהם, שמעולם לא נדרשתי להימצא בהם, מוותר על פגישות פה ושם. שין ואני בדרכים. לא רק שין, אלא כל כל כולה. ולי יש את היכולת להתבונן כל העת איך העולם מתפעל את שין ואת איבריה, וכל זה בשירותי!

     

    זו אינה תחושת כוח קנוי. זו תחושה שהדברים מסתדרים בול במקום שאולי אלוהים התכוון אליו. היא רוקדת עם האוטו שלי, ואני מחשב צעדים כדי לצוד אותה בין נסיונותיה להרשים אותי בחנייה לבין ההשתחלות בין מונית ואיש הייטק ברכב ליסינג בצבע כסוף מתכנת.

     

    והיום היא בלי חזייה ועם חיוך ענק

    אני תופס במהירות את תפקידי כזכר, בעודי נותן לשין להנהיג את הבית המשותף הזה שמתנייד לו בדרכים, עם צבעים בהירים, מוזיקה וריח של עץ מתנדנד מתחת למראה הקדמית. נחמד לי שאני הדייר והיא הבית על גלגלים. שין מרגישה בבית. הוא בעצם שלה מעתה, כי אני מנוע ממפתחותיו, על פי חוק. והיום היא בלי חזייה ועם חיוך ענק. טוב, אנחנו מכירים כבר יומיים שלמים. היא רוצה לנהוג. לי בא להיות.

     

    אז דיברנו והיא חייכה, וההפך גם. והוחלט שחייבים לנסוע לראש פינה הערב, כי יש פגישה חשובה ביותר. שיחקנו את המשחק עד תומו. יצאנו אט. ביציאה מתל אביב היא עשתה סימנים שהיא כבר לא מקשיבה להערות הקטנות שסיננתי לגבי איך היא נוהגת. בירידה בקיסריה היא כבר לא שמעה, כי אסף אבידן שוב עימת אותי ברדיו עם הצורך להבין אם זה הוא או היא. בתחנת הדלק בערערה היא ביקשה ממני להדליק לה סיגריה, ושאמתין לה, כי היא כבר מגיעה, כי יש לה סידורים שם מאחור. מה שנתן לי שהות של שמונה דקות לקלל קצת ולארגן את הסוס. אחר כך היא חזרה, יפה יותר, משום מה ודי כצפוי.

     

    אלוהים יודע איך זה קורה להן, אבל אני מזמן ויתרתי לו, לאלוהים, על הצורך להסביר לי מאיפה הן מביאות את הקסם הזה, שהן מייצרות יש מאין. באוטו אני כבר אחזיר לה בעוד הערות יודעות על איכות הנהיגה ועד כמה אלוהים אוהב אותנו עכשיו, שהוא מציל אותנו ממוות בטוח כל אימת שהיא מביטה בראי (האיפור) ומחלישה לי את הדופק בכל פעם שהיא מעבירה את הרגל מן הגז אל הברקס.

     

    שין בערך בת 36, ויש לה את הקמטים הזעירים האלו בזווית של העין המעידים עליה שהיא יודעת לצחוק כשצריך ולגנוח בדיוק בזמן ולבכות כשדברים משתבשים או הולכים בדיוק כמו שהיא אוהבת.

     

    תודה שהיא כאן, תודה שהיא יפה, תודה שאני חי

    שין נוהגת כמו אשה. בכל המובנים. כל פנייה היא פרי תכנון מוקדם במקרה הטוב ותולדת המזל בשאר המקרים. כל קילומטר שעובר ואנחנו חיים הוא סוג של מתת אלוה. ובכלל, מאז שאני עם שין באוטו, אלוהים מקבל משמעויות רב ממדיות. תודה שהיא כאן, תודה שהיא יפה, תודה שאני חי, תודה שהיא.

     

    שין יודעת לשחק. שין יודעת להגיע לראש פינה בלי בעיה: נוסעים עד בערך צפונה, שם עושים פרסה, ואף אם יש תמרור אחר, ואחרי כן פשוט ממשיכים ישר. אין סיכוי שלא ניפול על ראש פינה, ולא נאחר לפגישה שמעולם לא נקבעה עם מישהו שהוא בכלל לא איש.

     

    בכל קילומטר שעובר ואני מברך על חיי שניצלו בו, אני מתחיל להכיר בהבדלים: אני נוהג יותר טוב משין. שין יותר יפה ממני, שין יודעת את זה. אני המפורש, היא המובלעת. וכשהשמש יורדת ואנחנו שנינו באוטו, הדברים נעשים מחודדים יותר, מרוככים יותר, ואני כבר מתחיל לשכוח את הדבר האיום הזה עם השפם ממשרד הרישוי – זו שלקחה לי את הביצים לפני שבוע והלכה להתייחד איתן לשלושה חודשים. תמימים.

     

    באוטו, אנחנו משפיצים את המשחק. מי יכול עלינו. מי טרזן, יו ג'יין. אני מעיר הערות של נהג יודע לנהגת שאין לה מושג ולא יהיה לה. היא מחליקה על כך בחינניות בעפעופים מעצבנים, שאיני יכול לעשות נגדם מאומה. סוג של משחק מכור, אליו שנינו מתמכרים, כרגיל.

     

    ואז אנחנו מתקרבים לצומת גולני.

     

    היא נכנסת לחנייה שם, עוצרת את האוטו, פותחת את חגורת הבטיחות. שלי, גם שלה, ואומרת לי: "יוד, או שאתה סותם את הפה ומקבל את זה שאני נוהגת ואתה רק יוד, או שאני נוסעת לאין פגישה בראש פינה לבדי, ואתה נותר כאן להתחנן על נפשך בטרמפים. תחליט".

     

    מה כבר יכולתי לומר, כשאלה מילותיה בעוד עיניה אומרות משהו הפוך?

     

    "צא", היא אומרת לי, ואני רוטן, אבל יוצא ומתיישב על הספסל שליד.

     

    אחר כך זה היה פשוט יותר.

     

    הניחה כף יד שלמה על פי ואת השנייה על כתפי

    היא באה, התיישבה עליי, הניחה כף יד שלמה על פי ואת השנייה על כתפי. ככה סתמתי לגמרי ואפילו לא הערתי על הצורה שעצרה את האוטו שם בחנייה, באלכסון, בניגוד לכיוון והפוך מהרגיל, ונטשתי את נסיוניותיי להביט מעבר לה על החניון המחוּלל. כרגע העדפתי את עיניה.

     

    וזהו, ויתרתי. אני הרי נוהג הרבה יותר טוב ממנה, שיהיה ברור. וחונה פי מיליון וחצי טוב ממנה וגם מבין יותר. וגם זה שיהיה ברור. אבל כורח הנסיבות, והשעה הכתומה הערמומית הזו והדרך לראש פינה, סידרו את הקוביות בול במקום.

     

    לאחר חצי שעה של הסתפסלות, חזרנו לאוטו. סתמתי את הפה. פשוט שתקתי, ולעתים אף חייכתי. כי ידעתי שההוא שלא קיים לא יגיע לפגישה שלא נקבעה בראש פינה, ובסך הכל נקלענו שנינו, היא ואני, לנסיעה משותפת לדייט בינינו, 200 קילומטרים מהבית, וכל הנסיעה הזו היתה פורפליי אחד ענק לסיגריה שאחרי.


     

    בחזרה בבית, עמדתי לרגע שקט ליד האוטו, הבטתי עליה, ולא יכולתי שלא לומר לה: "אני הולך להביא את המרלבורו, את תדאגי לאש. ניפגש עוד מעט, ליד הסוס". בין נגה למאדים. שם.

     

    האימייל של יובל


     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נסיעה כפורפליי אחד ענק
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים