מורה לחיים

הנעורים מרתקים ומפחידים אותנו בפוטנטיות הפרועה שלהם, טורפים בזעם ובחשק כל מה ומי שמתחשק להם, נמהרים, עורכים ניסויים וניסיונות ומסריחים מזיעה ומסודות. הנטיה ההרסנית וקצרת הרוח שלהם טבעית כשמבינים מה מוטל על הכף: הם חייבים לבדוק את העולם, לשקול ולמדוד אותו לפני שיחליטו כיצד להיות בתוכו. הנעורים הם תנועה מתמדת ובשל כך הם תמיד מעניינים.

מפגש מפעים, וטרגי (מתוך "ללכת שבי אחריו")

כל מרצה שפגש אי פעם קבוצת סטודנטים רעבים וחשדנים המוכנים להפקיד את לקיבם בידיו בתנאי שיקיים את תנאי הסף ולא ישעמם אותם, מכיר את התחושה המרוממת של אחריות והבטחה. שנת הלימודים שנפתחה ואיתה מספרים עגומים בחוגים לתורת הספרות היא הזדמנות לצפות מחדש בסרטו של פיטר וויר "ללכת שבי אחריו", המספר את סיפורה של חבורה קטנה ונבחרת של צעירים המתרכזת סביב מורה כריזמטי לספרות - מפגש שתוצאותיו יהיו טרגיים וחיים יקופחו בסופו.

הסרט נפתח עם פתיחתה של שנת הלימודים ב"וולטון" - "המכללה התיכונית הטובה ביותר בארצות הברית", אם להאמין למנהל - בסצינה קדחתנית וסוערת המורכבת מדלתות נפתחות ונטרקות של מכוניות הפורקות את התלמידים אחרי חופשת הקיץ, הליכה מהירה במסדרונות, שתי וערב של נערים הבאים ויוצאים בחדריהם החדשים, פרדות מאופקות מאבות חמורי סבר, הקנטות הדדיות ודאגה.

הצופה עורך את היכרותו הראשונה עם התלמיד החדש והמופנם ועם שותפו לחדר, התלמיד הפופולרי, ומתוודע לכללי המוסד באספה היומית הראשונה, כדי שיוכל להתענג על מלוא מתיקותה של הפרתם. שכן, אל לנו לטעות בנוגע לעמדתו של הסרט כלפי "וולטון" ומשנתו החינוכית השמרנית: בה במידה שוויר מציג באור ביקורתי, כמעט תוקפני, את ערכי המוסד הזה, הוא מצביע על תרבות שלמה בתקופה קריטית בתולדות ארצות הברית, תחילתן של שנות ה-50 של המאה ה-20.

פרברים, אלכוהול ותרופות שינה

כל מה שהוא פוריטני, מאובן ואטום בסרט הזה שייך לתקופה בכללותה, עשרים שנה בלבד אחרי השפל הכלכלי הגדול, כמעט עשור אחרי מלחמת העולם השניה וגל המהגרים העצום שהיא הולידה, והופעתה של תרבות הפרברים על סטיותיה החברתיות המגוונות, וחלוקת התפקידים הנוקשה בין גברים לבין נשים בתוך המשפחה ובשוק העבודה. עידן מלנכולי של אלכוהליזם סמוי, עישון כבד ושימוש נרחב בגלולות הרגעה ותרופות שינה. כל מה שמשוחזר בנאמנות בסדרה המופתית "מד-מן".

זהו עולם ישן שעומד להקיץ עליו הקץ: מעבר לפינה ממתינות שנות ה-60 על מתירנותם המינים, מוזיקה חדשה, ערכים אנטי ממסדיים, פציפיזם נאיבי, הפגנות סטודנטים וסקפטיות חדשה, חריפה, המופנית כלפי הבורגנות המהוגנת של דור ההורים - תקופה שבהשוואה לתקופתנו נראית נאיבית להפליא, ועם זאת שאריות מהותיות שלה ממשיכות לפעום גם בסוף העשור הראשון של האלף השני.

ג'ון קיטינג, המורה החדש לספרות, בעצמו בוגר "וולטון", הוא מבשרה של הרוח החדשה ותלמידיו זקוקים לו כפי שסטודנט לספרות זקוק (גם אם אינו ער לכך) לעירוי המרוכז הזה של דעת ולהט. התבנית הזו שעיצב במאי הסרט באופן כה מוצלח, חוזרת ומופיעה בקולנוע ובספרות בנוסחים שונים: המורה הכריזמטי, התלמידים האדישים, ההתעוררות הרגשית והאינטלקטואלית ולבסוף המחיר - תמיד מוצמד לקונסטלציה הזו תג מחיר גבוה – חיים ייגבו בתמורה לחיים שיינתנו.

עשו אהבה

הוראתו של קיטינג היא פשוטה, אולי אפילו פשטנית, אבל כובשת ויש בה אמת שאי אפשר להתכחש אליה; קיטינג מלמד את תלמידיו אהבה, על כל הטיותיה האפשריות של המילה. בלי הזיקה הריגשית העזה הזו, אומר המורה, דבר לא ייעשה, או לא ייעשה באמת.

אהבה, הוא קובע, פותחת את המחשבה לא פחות משהיא פותחת את הלב, והיא זו שעליה חייב להישען כל מוסד לימודי. אהבת המורה לעבודתו משמעותה שיוכל לעורר בתלמידיו אהבת דעת אמיתי. ואהבת הדעת תכוון את התלמידים למימוש עצמי מלא ולאהבת החיים.

הוא מעודד אותם לתלוש את המבוא של האנתולוגיה לשירה אנגלית אותו כתב אחד, מר פריטצרד, ובו הוא מציע נוסחה מגוחכת לאמדן גדולתו של שיר בעזרת עקומה המדרגת את שלמות הצורה וחשיבות הנושא. הוא מבקש מהם שיפנו אליו בכינוי "קפטן, הו קפטן שלי", הלקוח משירו של וולט וויטמן על אברהם לניקולן.

הוא מלמד את תלמידיו לוותר על כל מה שמאבן את הזרימה החופשית של אהבה בקרבם, ומציע להם לזרוק את ערכיו של העולם הישן באמצעות שמחת הגילוי שהיא הסקרנות, ראשיתה ההכרחית של הלמידה. במילים אחרות : כל דבר שהוא מלבד אדישות, ציניות, עייפות ומכניות.

בשעה שמנהל בית הספר והצוות כולו מייצגים את הבית, או את שלטון האב השאפתני והמחמיר, קיטינג מיצג אהבה רחומה ומזינה. בשעה שהמוסד תובע צייתנות, קיטינג מלמד ספקנות והעזה. ושוב, אל מול הוראת החזרה והשינון מלמד קיטינג סוג אחר של הבנה וזכירה: לימוד באמצעות חוויה.

ההתנגשות בין שתי ההוראות, בין שתי הפרדיגמות הללו, היא בלתי נמנעת, ואנו הצופים יודעים לנחש מי ישלם את המחיר. העימות הסמוי שמתרחש בין קיטינג לבין האבות מסתיים כצפוי: במה שנראה יותר כדחף סדיסטי מאשר אמצעי חינוכי, לוקח אביו של אחד מהם את בנו עם סיום שנת הלימודים ומודיע לו שלא יוכל להמשיך ללמוד ב"וולטון" בשנה הבאה. במחווה שהיא תיאטראלית, זועמת וחסרת אונים, הוא יורה בעצמו ברובה של אביו בחדר עבודתו.

כבר אמרנו: הנעורים הם נמהרים ופוטנטים, הרסניים ומרגשים להפליא, והמרחק בין אהבה לבין כדור בראש נראה זעיר כל כך.

הניתוח הצליח, המורה פוטר

קיטינג נמצא אשם כמובן במותו של הבחור ומגורש מבית הספר, אך סצינת הסיום הבלתי נשכחת טווה את כל חוטי העלילה השונים לתמונה אחת. המנהל, שלוקח על עצמו את הוראת הספרות במקום המורה המגורש, פותח במאמר המקדים לאנתולוגיה, זה שקיטינג ציווה על הנערים לתלוש בשיעורו הראשון והגורלי.

שפל ראש מבקש קיטינג את אישורו של המנהל לאסוף את חפציו. הנערים, מיוסרים ממותו של חבר, מאובדנו של המורה האהוב, נעים בעצבנות בכיסאותיהם. ואז, כשהוא חוצה את הכיתה, מוצא בליבו הנער חסר הביטחון את העוז לעמוד על השולחן מול פניו המשתאות של המנהל ולהכריז "קפטן, הו קפטן שלי".

אחד אחרי השני מטפסים התלמידים על שולחנם ברגע אחד של תעוזה והוקרה למורה שלימד אותם לנצל את הרגע, לאהוב את החיים, להטיל ספק, למרוד, ומעל לכל - להיעשות הם עצמם ולא העתק חסר חיים של שאיפות הוריהם. "ללכת שבי אחריו" הוא מלודרמה מרחיקת לכת בחשיבות שהיא מייחסת למורה, ללימודי הספרות ולאהבת ההוראה. גם אם לא יימצאו בו פתרונות מעשיים עדיין יש בכוחו להפיח תקווה זעירה.