מבעס טילים
ההכרה הכואבת של נמושה נופלת
"מה רע לך בארץ?"
"אין לך שורשים?!"
"אתה רוצה שהילדים שלך יהיו אמריקקים?"
"קשה קצת אז בורחים, מה?"
"אבל כולם שם מזויפים וצבועים"
"האוכל מגעיל"
"ומה עם השפה, מה עם העיברית?!"
את כל אלה ועוד אני שומע לפחות פעם או פעמיים בשנה, במשך חמש פלוס השנים האחרונות בהן אני קופץ לביקורי מולדת חפוזים בארץ האפשרויות המוגבלות (אלא אם השאיפה היא להידרס בכביש, שם באמת נמצאות אין ספור אפשרויות). השאלות האלו מלוות במבט מזלזל, אינפוף מתנשא, שיחד עם טון ציניקני חודרות לקרביים ומציפות אותן בים של רגשות אשם.
אני בדרך כלל מנסה לסתום את הפה בזמן חדירה מהירה אל אדמת המולדת. תמיד יש שאלות ותמיד, תמיד אני מרגיש אחר כך מעאפן. גר בניו-יורק וכל זה, חושב את עצמי, מנסה להצדיק את הבחירה, מנסה להצדיק את הבריחה. אז בשיחות אני עונה מינימלית, בעיקר על שאלות כמו "למה עזבת?" או "מה יותר טוב שם?" וממש משתדל להתרחק מפוליטיקה כי ההרגשה הכללית היא "באיזו זכות?" כי איזו זכות יש לי להביע דעה כאשר הבעיות שלי מיובאות מהניו-יורק טיימס ואני לא חי אותן יום יום כמו שאר החברה הישראלית. חברת החדשות.
אבל משום מה, הביקור הנוכחי מרגיש לי אחרת. על שולחן הכתיבה הישן בבית ההורים, נדמה כאילו יש לי, בפעם הראשונה בחיי כנמושה נופלת, זכות קיום מסוימת בארץ ובחו"ל ולפתע, ואני מקווה שאינני מגזים, אפילו בנמצא עידוד סאב-טקסטואלי מסוים ואישור מינורי לבריחת המוחות. בריחת הכוחות.
קחו את אתי, אמא של לידור. על שולחן הפלסטיק שבחצר האחורית של ביתה העברתי שעות התבגרות רבות. חשבנו אז, לידור ואני, שנשנה את המדינה, את התפיסה, את הדעה, שנהיה פוליטיקאים, שנהיה מכתיבי דרך, שנכתוב מחזות ונפזר כרזות, נהפוך לזמרים עם חזון, נפצח בשביתת מזון, ובעיקר שנהיה. אבל אחר כך מתבגרים ומתברגים בחיים ונראה שכעת אני רק רוצה בעיקר שקט. ואותה האתי, שבביקור ראשון לפני חמש שנים הסתכלה עלי במבט של בושה וחרפה ואיך זה קרה שילד טוב רעננה ירד מהמדינה, לפתע התרכך מבטה ותפיסתה לגבי מיקומי הפיזיו-גיאוגרפי, ובטון מנחם של אמא דואגת אמרה, "אתה יודע מה, אני לגמרי מבינה אותך, תהיה איפה שטוב לך". וזה לא כי ממש אכפת לה מהשקט הנפשי שלי, אלא בגלל שהמדינה שלה ושלנו כל כך אבודה ואם לחפש שקט אז בוודאי שרחוק, מעבר לים, באמריקה.
רחוק מ"חמש עם" ו"שש בלי" ו"לפני החדשות" ואז החדשות ו"המהדורה המרכזית" ו"המהדורה השולית", ו"מבט לחדשות", ו"אחרי החדשות", ו"לפני החדשות של מחר" רחוק מלוד שעולה בלהבות והשטחים שבהקפאות ומההנהגה הכושלת וראש הממשלה האימפוטנט, שברבע שעה של נאום פתיחת מושב הכנסת הצליח להציע שלום, להרוס את הצעת השלום של עצמו ולקבל יריקה בפנים ידועה מראש ושמצביעה בעיקר על דבר אחד, על כך שישראל איבדה את הדרך וצריכה לקבל הכרה וחיזוק מאויביה על זהותה האבודה. אולי בגלל זה כבר אף אחד לא כועס עלי. כי הירידה שלי כבר איננה השאלה, איננה התשובה.
האנשים שאני פוגש בביקור האחרון הם כבר אחרי. אחרי המשט וכישלון שלום נוסף, אחרי לוד שהפכה להארלם וחוסר במורות לתנ"ך, אחרי חיים עם שתי קואליציות ושני ראשי ממשלה מכהנים, אחד של אף אחד ואחד "של הרוסים", אחרי אופוזיציה כנועה ושותקת ותקשורת שרק צועקת וצועקת שרע פה רע, ואין ברירה אלא להמשיך ולהיות קורבן חדשות ואזרח של מניירות שבאות והולכות והולכות ובאות. אני רואה חברים מיואשים ומותשים ואובדי עצות, כאלה שנמאס להם להיות שוב קורבנות, כאלה שזורקים את הטלוויזיה ומטפלים בגינה, בילדה של השכנה, עושים פדיקור לציפורניים הכסוסות רק בשביל לנסות להתנתק, בערך כמו שעשיתי אני, אבל בצורה לוקאלית, ובעיקר לשכוח מכך שפעם היינו גיבורים ורצינו להוביל שינויים ורק לחיות. בשקט.
וזה מדהים לראות איך בארבע שנים השתנה תהליך החתמת הדרכונים, כשחברי, מכרי, משפחתי, וכל אלה שאמרו לי 'אתה עוד תחזור', שולחים אותי היום לבחזרה שלי, עם חותמת בפספורט שאומרת ומאשרת הצלחה בדרכך החדשה ורק תשלח לנו גלויה טוב? טוב שאתה בא וטוב שאתה שם.
ולהגיד לכם שזו נחמה? שהנחיתה פתאום נהיית יותר רכה ונעימה בגלל שקבלת הפנים השתנתה? אז זהו שלא ולהיפך. זה מרגיש כמו לחזור לבית ילדות ולראות אותו נשרף. שאריות של עמודי תווך שהשחירו בגלל שכמה מטומטמים לא כיבו את הסיגר ועוד השאירו את אותם הפסיכים לפקח על התפשטות השריפה. זה לא מנחם בכלל. זה מבעס טילים.
