החלטתי לתת לזוגיות צ'אנס גם בניו יורק
נרשמתי לאתר היכרויות פופולרי. הבולשיט הוא אותו בולשיט, רק שזה נשמע מנומס יותר באנגלית. וגם שם הגברים חוששים לקחת את היגואר לנסיעת מבחן, אולי הם פוחדים להתמכר
גם אתה כבר לא מה שהיית פעם. אתה כבר לא בנוי לספורטיביות האלה, עם הגג הנפתח, מערכת השמע המזעזעת שכל כלב שחוצה במעבר החצייה היה נעמד דום. המבטים מסביב, אלה שמחוץ למכוניות ואלה שמקנאים בך מהצדדים, הבחורות עם השיער הבלונדיני המתעופף לכל עבר ומסתיר לך את שדה הראייה. כל אלה כבר לא עושים לך את "זה". הגיע הזמן להתיישב לא?
לפעמים אתה מעז לגעת, מכניס את הראש, מציץ, מתפלא, משתהה, חושב, מסניף קצת מריח ריפוד העור המבריק, אתה מביט ונהנה לראות את העיצוב המושלם, החיטובים, תענוג אמיתי, כל דבר עומד מוצק, במקום, כמו לפי הזמנה. אתה יודע שזה מה שתמיד רצית, אבל לא מאמין שמגיע לך כל הטוב הזה. אתה לא מעז לקחת אפילו לא כמה דקות של תהילה, נסיעת המבחן. אתה פוחד להתמכר. אתה יודע מה עושה לך טוב ואתה מעדיף להשאיר את היגואר במקומה ולא להתעסק איתה, שמא חלילה לא תלך שבי אחריה.
כל הגוף שלך מתמלא בלונים קטנים וצבעוניים של אושר
אתה מלטף עוד רגע את ההגה וידך מחליקה מטה. שנייה לפני שאתה יוצא מהרכב כל הגוף שלך מתמלא בלונים קטנים וצבעוניים של אושר, עפיפונים בגדלים שונים מתעופפים לך בבטן ומעל לראשך יש הילה מזהב. אתה דוהר על כביש 6 בכל הכוח. רגל על הגז, בטהובן ברקע, אתה רואה פרצופים של קנאים וסוחב איתך את מבטי הקנאה עד לרמזור ונעצר. אתה יוצא מהיגואר חזרה לרחוב הסואן, להמון, לרעש, למציאות.
אתה כולך להוט. חם עליה. מת להיכנס ולעשות איזו נסיעת מבחן לא מוגבלת בזמן. אבל עם היגואר זה כמעט בלתי אפשרי. אתה פחדן מכדי להתמודד. תיאלץ לוותר, חבר. להסתפק במועט. אתה יודע, מכונית קטנה שתעשה את העבודה. מהבית לעבודה מהעבודה לקניון ולישון. הבנת נכון? לא אוכלת דלק, חסכונית, שקטה. המנוע לא משהו, כמה שריטות, תאונה קלה לא יותר. תבלה.
והיגואר, לעומתך, היא יודעת מה היא שווה. ויודעת מה היא צריכה. היא יודעת שנכנסת רק כדי לשטוף את העיניים, להסתכל. היא ידעה שכלום לא ייצא ממך, אבל חשבה לעצמה שאולי הפעם היא טועה. שהיא לא רוצה לפסול מיד, רק בגלל איך שאתה נראה או מדבר. מסתבר ששוב היא צדקה. אתה סתם עוד אחד.
היא כבר למדה שדווקא ההוא שנראה הכי לא מעוניין, הוא זה שמוציא את הכרטיס ומשלם. הוא זה שלא פוחד להתחייב לטווח הארוך. לכל החיים. החיים לימדו אותה שדווקא זה שהכי פחות נראה מעוניין, הוא הרציני ביותר.
אבל בינינו, מה שלך עובר בראש, זה - השתגעת? עכשיו להיכנס אל תוך ההתחייבות הזאת, ועוד עם יגואר?. איך אתה יכול להסתובב עם חיה כזאת ברחוב? לך תחפש חלקים, אם צריך חס וחלילה. תחנה אותה רחוק שהשכנים לא יראו ויגידו מאיפה הכסף. עזוב, עם יגואר זה רק להסתבך. שלא לדבר על מס הכנסה, מס שלום אחותך ומה סיפר השכן לאשתו.
תסתכל על עצמך, אתה לא בנוי ליגואר. אבל לפחות חשבת על זה. גם לחלום זה משהו. אני בעד. מי שלא חולם לא מגשים. לך, תחזור למשרד, לאינטרנט, למגרש הפרטי המוכר, שם אתה שחקן הבית. אתה יכול לספר סיפורים, להגיד שאתה טס במטוס פרטי, שט על יאכטה של שלושה מפלסים.
מאיפה זה בא לי, אתה שואל?
בחגים, באמת לא נשארתי בישראל. לפני יום כיפור טסתי לתפוח הגדול. אני אוהבת את ניו יורק. פה לכולם יש יגואר בדימיון, אבל בינתיים נוסעים ברכבת התחתית. בעיות חנייה.
פה, בניו יורק, כולם לבד. ואתה יודע כמה כאלה יש כאן? מעל שבעה מיליון. על כל גבר יש בניו יורק 20 נשים. אף על פי ולמרות הכל החלטתי לתת לזוגיות צ'אנס גם פה. זכותי. אז נרשמתי לאתר היכרויות פופולרי. הבולשיט הוא אותו בולשיט, רק שזה נשמע מנומס יותר באנגלית.
אתמול בתחנת הרכבת, עמד לידי בחור מעורב. ממש נאה, גבוה, חסון, לבוש חליפה יפה, עניבה בצבע בורדו עם פסים שחורים. הוא מלמל לי משהו באנגלית, התקרבתי אליו ושאלתי, "מה?"
הוא ענה: "את נראית טוב".
אמרתי תודה והתחלנו לדבר. נסענו יחד וירדנו באותה תחנה ליד צ'יינה טאון. לפני שנפרדנו, הוא היה בדרכו לעבודה, הוא אמר לי: "אני יודע באיזה בושם את משתמשת. 'מדמוזל' של שאנל".
"זה נכון", עניתי. "החברה שלך משתמשת בו?"
הוא ענה "כן" ונעלם.
אז למה בכלל לטרוח? למה לפתוח בשיחה? אין מספיק דברים לעשות גם ככה ברכבת? תשמע מוזיקה, תקרא עיתון, תישן.
במנהטן אי אפשר לקבל נסיעת מבחן. הדוחות כאן יקרים מדי. אבל חייב להיות כאן בתפוח הזה איזו "תולעת" אחת ממין זכר, מישהו שיהיה מוכן לעשות נסיעת מבחן.
לפנייה לכתב/ת 
