הפחד שלכם מנֶזק לילד - מזמין טרגדיה

כשהם בני שלוש-ארבע-חמש מקסימום, עוד יש בזה אלמנט קומי.

הדיקטטור הקטן, הפספוסית שמסובבת את הבית על האצבע... התלונות ההוריות על רודני גיל הגן, כואבות ככל שיהיו, עדיין מקפלות בתוכן מודעוּת בסיסית לכך שיחסי הכוחות ברורים: ההורים חזקים יותר. שנים חולפות וגיל ההתבגרות פורץ הביתה, לעיתים בסערה דוקרנית ומרירה: דיבור יהיר, התעלמות גורפת ועוינות. כמה עוינות.

אבל מעל לכל,יש פה אלמנט נוסף, מטריד יותר מכל הקודמים: איומים. אם לא תקנו לי – לא אלך לבית הספר. אם לא תרשו לי – לא אחזור הביתה. אם תכריחו אותי לעשות את זה – אתאבד, או לפחות אחתוך את עצמי.

עצרו לרגע את הקריאה ושאלו את עצמכם – מה הרגשתי נוכח הפיסקה האחרונה? מה היתה התגובה האינטואיטיבית הראשונה שעלתה בי? בין אם אתם הורים שחווים את זוועות המתבגר כרגע, הורים לילדים צעירים יותר שממתינים בחשש/תקווה לגיל התבגרות ובין אם אתם עתירי שנים, ניסיון ונכדים – כל קורא מייצר לעצמו אוטומטית נוכח התסריטים הללו אחד משלושה אופני התמודדות: שיתוק, כניעה, פעולה. ההתמודדויות הללו, אגב, לא חדשות בשום אופן והן בסך הכל גירסה מודרנית של אופני התגובה של איש המערות: fight ,flight or fright.

1. שיתוק

אתה לא יודע מה לעשות. קופא במקום. מבולבל. הורים מודרנים רבים, רבים מדי, מכירים את המצב המנטלי של "אובדי עצות" באופן אינטימי מדי, מה שמוליך אותם באופן טבעי לשכור את שרותיהם של נותני עצות.

2. כניעה

אתה מוותר. משלים עם המצב. מניח לנערה לעשות כרצונה – ולא מגיב. אגב, ההגינות מחייבת לציין שבמקרים מסוימים אין מדובר באופציה רעה. כל הורה למתבגר הפנים שעליו לבחור את מלחמותיו בתבונה ולכן בצד הנושאים שאנחנו בוחרים להתעמת עליהם ראש בראש, אין ספק שיהיו תחומי חיים שבהם פשוט נוותר, אולי נוכח התובנה הפרטית שלנו שמדובר באזורים משניים יותר, קריטיים פחות. לא מעט הורים נוקטים באסטרטגיה של התעלמות מודעת ובוחרים להעניק למתבגר כוח במשבצת ספציפית, כזו שגם מעניקה לו את תחושת העצמאות המיוחלת מחד, אבל לא הופכת את הבית על פיו מאידך.

3. פעולה

כשמה כן היא – תגובה אקטיבית. נקיטת עמדה. הבעת כעס, סירוב, הסבר מנומק, הצבת גבולות וכיו"ב. שוב, בואו לא נהיה פנאטיים – כמו שכניעה לא חייבת להיות אופציה רעה, גם תגובה אקטיבית היא לא תמיד הפתרון ההולם. ובכל זאת – ברוב המקרים זו האופציה העדיפה עבור בן האנוש הנתון במצוקה או עבור ההורה (סוג של בן אנוש לצורך הדיון), הנתון תחת שלטון הטרור של הילד.

נשאר רק להתמודד עם הפחד

אבל לא לשם כך התכנסתי היום. לא על מנת לומר לכם מה לעשות. האינטרנט מוצף המלצות התנהגותיות ותרגילים שונים של הצבת גבולות. העקרונות הם די פשוטים לכשעצמם ואני משוכנע ששכני היקר למרפסת, פרופ' רולידר, יספק הכוונה נאותה במאמריו. אני מדבר על ההכנה המנטלית שהורה עורך לעצמו לפני שהוא מחליט להפסיק את הרודנות הטינאייג'רית. במילים אחרות, אני מדבר על ההתמודדות עם הפחד.

כשהילד מאיים עליך שיזיק לעצמו, כשהוא מקלל וצורח – הוא מספק לך מבלי משים אינפורמציה חשובה. הוא מעדכן אותך שמשהו רציני השתבש ביניכם. בין אם הדבר הזה הינו תקלה שהחלה בשבוע האחרון ובין אם מדובר במצב שנסחב כבר חודשים ארוכים – שלט זוהר מתנוסס מעל העניין: "מה שעשיתם עד עכשיו, הורים יקרים, לא עובד. הגיע הזמן לנסות משהו אחר". אם לנסח זאת במונחים של אלברט איינשטיין: "אי שפיות הינה לחזור על אותן פעולות שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות".

הנאחס הוא שעכשיו הפחד וחוסר הביטחון משתקים אתכם. הפחד שהוא באמת יממש את האיום ואז לא תסלחו לעצמכם עד קץ הדורות. במקרים אחרים, מדובר בפחד הבסיסי שהוא יפגע בכם - לא בהכרח פיזית כי אם בעלבון, בתעלול או בגיוס הרשת לצורך נקמותיו.

אין לי מתכון קסמים להתגברות על הפחד הזה, רק מילות נחמה ועידוד. הנה הן לפניכם: ראשית, הפחד שלכם מפני נזק מיידי לעולל, מסמא לעיתים את החשש המקביל מפני טרגדיה בטווח הארוך. אף הורה לא שש להעמיד את הילד שלו בסיכון מיותר, אבל מתבגר שמוריד את הוריו על ברכיהם מעמיד את עצמו בסיכון נורא. עד כמה שניסיוני הדל עם מבוגרים צעירים לימד אותי, אפשר להגיד במידה רבה של דיוק שהרודנים חסרי הגבולות של גיל 16 נמצאים בסיכון משמעותי להפוך למשרתים מדולדלי קריירה ורווקים מדולדלי זוגיות בגיל 30. מדוע? כי מתבגר שצווח קללות בדציבלים מבעיתים מודיע לך קבל עם ועולם שהוא עדיין ילד. ילד מעט נבער שלא הפנים את כללי המשחק הבסיסיים של התפקוד הבוגר.

שנית – כהורים, אתם תמיד לוקחים סיכון. כל בחירה שלכם היא הימור. כל החלטה מול הילדים נושאת בקרבה מרכיב של אי וודאות. אני יודע כמה שאתם עייפים וכואבים לעיתים, אבל צריך להגיד את האמת החינוכית הכואבת והפשוטה – זה הג'וב שלנו. רק שלנו. כל האחרים ילמדו, ייעצו, יטפלו או ירשמו כדור – אך בסופו של יום הם כולם ילכו לביתם, למתבגר הפרטי שלהם.

הורים שעומדים בפני מתבגר שסרח לא שונים באופן מהותי מכל בן אנוש שעומד בפני סיטואציה משברית. ככלות כל העצות והטכניקות והתרגילים, אתה נותר עם תובנה אחת – קלישאית, מעצבנת אבל נכונה: אתה חייב לשנות ממנהגך עכשיו ולא משום אג'נדה חינוכית כזו או אחרת, אלא בגלל המנוע שדוחף אותנו בצורה המיטבית: אתה מבין שאין לך ברירה. דעו להיות קיצוניים לפני שתגיעו לקצה.  

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג ומנחה סדנאות וקורסים בנושאי חשיבה יצירתית והורות. לכל הטורים של גיל ונטורה בערוץ הורים.