שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מסע אל היהדות ששרדה בסרייבו

    עשרת אלפים מיהודי סרייבו נרצחו בשואה - והקהילה התוססת שהייתה שם מעולם לא התאוששה מכך באמת. ובכל זאת, בין חשיפת כיפת בית כנסת לתיעוד מצבות, מצאו סטודנטים במשלחת לסרייבו יהדות חברתית ייחודית. הצטרפו אליהם

    העיר סרייבו נפרשה במלוא יופיה והדרה לרגליי. אין כל ספק שבשנות המלחמה שניטשה כאן בין השנים 1992 ל-1995, ראו הכוחות הסרבים את אותו מראה בדיוק, וידעו לנצל את גובהו של בית הקברות היהודי העתיק של העיר לצורכי טיווח ארטילרי וירי צלפים על העיר הנתונה במצור. חורי הכדורים והמצבות השבורות מהווים עדות חיה לכך.

     

    ליאור ממספר את הקברים, אנה (סטודנטית לאדריכלות באוניברסיטת סרייבו שהצטרפה אלינו לפרויקט, מוסלמית) מציירת מפה של בית הקברות. נעה מצלמת את המצבות הייחודיות ואת מספרן הסידורי, ויעל, דביר ואנוכי עוברים קבר קבר ומעתיקים את אשר כתבו החיים על המתים. המטרה: יצירת מאגר מצולם ומקוון של המצבות בבית הקברות ושימוש במידע הנצבר לשם התחקות אחר מגמות ותמורות שחלו בקהילת יהודי סרייבו. כל זאת, כחלק מפרויקט "מסע אל המורשת"

     

     

    הפרויקט, הממומן על-ידי מרכז זלמן שזר, בסיוע קרן אבי חי, מחבר סטודנטים ישראלים מכל צבעי הקשת אל עצמם, אל זהותם היהודית ואל קהילות יהודיות בתפוצות. הרעיון שעומד בבסיסו הוא תיעוד - ועל ידי כך גם שימור - של המורשת היהודית בקהילות שתקופת הזוהר שלהן כבר חלפה לה, בלשון המעטה. בכל משלחת חברים כ-35 סטודנטים המגלים עניין בדבר, ואליהם מצורפים סטודנטים ממוסדות אקדמיים בעיר היעד. המשלחת שחזרה זה מכבר מסרייבו הייתה ה-13 במספר, וקדמו לה משלחות רבות ומוצלחות לקהילות יהודיות בהודו, מזרח אירופה, טורקיה, רומניה והבלקן.

     

    המשלחת שלנו מנתה 32 סטודנטים וכללה, בדומה לשאר המשלחות, סטודנטים לאדריכלות (המתמקדים בתיעוד המבנים ובשחזור תפקודם בקהילה), סטודנטים לצילום ואמנות יהודית (תיעוד ויזואלי) וסטודנטים נוספים מכל קצוות הקשת האקדמית.

     

    קרוב רחוק

    ביום שישי, בזמן העבודה בבית הקברות, הבחנתי בבחור צעיר המשוטט בין המצבות. ניגשתי אליו. אולי אני יכול לעזור לו. אולי הוא יכול לעזור לי. קוראים לו סאם, תייר אמריקני. הוא יהודי, מחפש קצת יידישקייט. מתגעגע לשבת. מעולם לא נפגשנו אבל אני מרגיש כאילו אנחנו מכירים שנים. האמנם?

     

    את אותו ערב שבת חגגו סאם ושותפיו לטיול, נטלי ואנדי, איתנו ועם שאר חברי המשלחת בבית הקהילה היהודית בעיר. ה"מסע אל המורשת" הוא בראש ובראשונה מסע שלנו אל עצמנו, אל זהותנו, אל ה"אני" הממוקם בממד זמן אחר. כל אחד ואחד מחברי המשלחת הצטרף אליה משום שהוא חיפש משהו. משהו אמורפי, משהו לא מוגדר. יהיו שיקראו לו ניצוץ אלוהי או חיבור היסטורי, יהיו שיכנו אותו שרשרת הדורות. אני מצאתי את שלי באותו יום שישי, מוקף במצבות עתיקות ולוחץ יד לאדם זר לחלוטין ועם זאת, כל כך קרוב אליי ומוכר.

     

    צילום: אלדד מנוחין

     

    לא תרנו את העיר במצלמות ולונלי פלאנט. חדרנו אל נבכיה מבפנים, מן השורשים, מן הקברים ומן הסיפורים. באופן מעט מוזר, לא הרגשנו בה תיירים אף לא לרגע. הרגשנו כאורחים קרואים שנטו ללון, כבני בית, כקרובי משפחה רחוקים שבאו לבקר ומתקבלים בחיבוק חם.

     

    איננו משלים את עצמנו. תגליותינו לא ישנו את פני ההיסטוריה ואת רובן ככולן ניתן למצוא בספרות ובהיסטוריוגרפיה הקיימת זה מכבר. ובכל זאת, ניתן אולי לומר שניערנו קצת אבק מעל סיפורה של הקהילה היהודית בסרייבו. קהילה שנוסדה בתחילת המאה ה-16, עם הגעתם של סוחרים מסלוניקי שנמנו על מגורשי ספרד, וששגשגה ופרחה תחת האימפריה העות'מנית בעיר, שכל כולה סובלנות, רב תרבותיות והכלה.

     

    שואה

    בזמן מלחמת העולם השנייה נפגעה יהדות הבלקן באופן אנוש. ב-1941 כבשו מדינות הציר את קרואטיה ואפשרו למפלגה הפאשיסטית הקרואטית, האוסטאשה, להוציא לפועל מדיניות של חיסול מיעוטים ברחבי הבלקן, בגיבוי מלא של הנאצים. בכך נחרץ למעשה גורלם של יהודי האזור. 80 אחוז מיהודי יוגוסלביה לשעבר (ובהם, כעשרת אלפים מיהודי סרייבו) נרצחו בשואה. הקהילה היהודית התוססת שהתקיימה שם מעולם לא התאוששה מכך באמת.

     

    לצד מסגדים עתיקים וקתדרלות מפוארות מצאנו ארבעה בתי כנסת מרתקים. אחד מהם הוא בית הכנסת הספרדי הגדול והמרשים, שבזמן מלחמת העולם השנייה ניזוק קשות ונתרם לעירייה עקב חוסר היכולת של הקהילה לעמוד בהוצאות שיפוצו. המקום הכנסת הוסב לאולם קונצרטים, והשלטון הקומוניסטי עמל קשות כדי להצניע כל סממן דתי-יהודי שהיה קיים במבנה. למרות זאת, הצליח הצוות שלנו לחדור אל "מאחורי הקלעים", ולתעד את כיפת בית הכנסת על שלל עיטוריה המקוריים.

     

    צילום: איתי בלוך

     

    שלושת בתי הכנסת הנוספים הם בית הכנסת הישן משנת 1581, המשמש כיום כמוזיאון היהודי; בית הכנסת בשכונת בילאבה, ששימש את יהודי השכונה העניים ושפעלו בו ארגוני חסד רבים, וכיום הוא בית דירות לכל דבר שרק עיטורי המגן דוד שעל קירותיו מלמדים על עברו (צוות הסטודנטים שתיעד את המבנה חשף עיטורי קיר רבים שהסתתרו תחת שכבות רבות של צבע); ובית הכנסת האשכנזי שנבנה ב-1902 עם הגעת יהודי אשכנז לאחר כיבוש האזור על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית (1878). שם נתקלנו בספרייה עתיקה ועצומה, וצמד סטודנטים מן המשלחת מיין וקטלג את כולם, ובכך נחשף רובד שלם נוסף של עולם הספר היהודי בקהילת סרייבו, שכלל ספרים בשפות רבות ושונות שנדפסו והובאו מכל רחבי העולם.

     

    נדמה היה שהאבק שסולק מעל הספרים ומעל הסיפורים, מעל המבנים ומעל המורשת, נישא ברוח וחדר לאפם של צעירים וזקנים ושנוכחותנו בעיר מצאה לה הד רב בקרב תושביה היהודים ובני הדתות האחרות.

     

    יש לומר את האמת: קהילת יהודי סרייבו הינה קהילה מתבוללת ואת ההלכות המקוימות בה ניתן למנות ככל הנראה על יד אחת. אולם באופן מפתיע (או שלא?), למרות היעדר הפרקטיקה הדתית, הרי שעדיין קיימת בקהילה זהות יהודית חזקה המפעמת בה כדופק מהיר ושלא מניחה לה לשקוע לתהום הנשייה. פעילותנו התזזיתית בעיר העצימה זאת והעבירה בקהילה מעין משב רוח רענן. צעירים יצאו מחוריהם, זקנים התיישבו מול מצלמה והקפה הבוסני החזק נשפך כמים עת סופרו סיפורים שנחו במרתפי הזיכרון עשרות שנים.

     

    היהדות שמרה על היהודים

    כאשר טיפסנו אל בית הקברות היהודי העתיק ובו כ-7,000 מצבות ייחודיות שלא נמצאו כמותן בעולם כולו, נפתח בפנינו צהר נוסף אל הקהילה הקסומה הזו. באמצעות הפואמות המרגשות ותמונות הנפטרים, חשנו שאנו מתוודעים אל קהילה נוכחת-נפקדת ואל חיים יהודיים מפוארים שהיו ואולי עוד אינם.

     

    למסורת היהודית, מסתבר, יש כח אינרטי, עצמאי. היא כמו גחלת. לעתים, צריך להתכופף, ללכלך את

    הברכיים, לנשוף על הגחלת וללבות את האש. כך הרגשתי כשכרעתי ברך בבית הקברות, אוחז מברשת ביד אחת ועט ביד השנייה. לא התכופפתי רק לחשוף עוד קבר של נצר למשפחת גאון, פאפו, מונטילייה או דאנון. חשפתי משהו גדול ורחב הרבה יותר. חשפתי טפח מעולם יהודי ענק. ליביתי את האש היהודית, אפילו תהא זו האש היהודית האינדיבידואלית שלי.

     

    את כיפתי הורדתי אחר כבוד בגיל 18 ובכל הנוגע לדת היהודית, בטני בהחלט מלאה. אולם כשנתבקשתי להוביל את תפילת ערב שבת בנוסח קרליבך, כמעט ולא היססתי. זו הייתה חוויה יהודית מטלטלת. יהודית, ולא בהכרח דתית. כי יהדות סרייבו, וזה ישמע אולי מוזר מעט, איננה דתית. אם כך, מה הופך אותה לחלק מהיהדות, שאלתי. האם עובדת היותו של פלוני יהודי-על-פי-ההלכה אכן מכשירה סטטוס זה כאשר בזאת למעשה נגמרת מערכת היחסים של זה היהודי עם זו ההלכה? את התשובה לכך מצאתי בפרפראזה על אמרתו המפורסמת של דון אברבאנל: "יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת את ישראל". אין באמירה הזו ביקורת שיפוטית כלל ועיקר כי אם אבחנה אובייקטיבית לחלוטין. השבת, נרות החנוכה, חג הפסח, בית הכנסת, ארגוני החסד, ספרות השו"תים וארון הספרים הם ששמרו על היהודים בתוך הקדירה הבלקנית הכל כך "מתובלת".

     

    ואכן, בזמן מלחמת האזרחים ביוגוסלביה לשעבר כשהבוסנים (המוסלמים), הסרבים (הנוצרים-אורתודקוסים) והקרואטים (הקתולים) נלחמו זה בזה באכזריות בלתי נתפשת, היו היהודים (כנראה לראשונה בהסטוריה) כמעט "אזרחים מוגנים". בית הקהילה היהודי שימש מחסה לכל דורש, פת הלחם חולקה לכל רעב והתרופה ניתנה לכל חולה ופצוע, תהיה דתו אשר תהיה. נציגי הקהילה היהודית שימשו לא אחת כמתווכים המקובלים על הצדדים הלוחמים, העבירו מסרים ונטלו חלק בתהליכי הפיוס והשיקום.

     

    אך מלבד הרובד הפיזי, אותם אלמנטים יהודיים שמרו על חברי הקהילה גם ברובד הזהותי והחברתי. בישראל אנו עדים לאחרונה לתנועה ערה של הוגים ההופכים

    ברעיון של יהדות שאינה הלכתית, יהיה שמה אשר יהיה. בבוסניה פגשתי (ואף התאהבתי) ביהדות חברתית. כזו המכבדת את השונה, ומאפשרת לכל החפץ לקפוץ על העגלה. עגלה ריקה, אתם אומרים? בעיניי היא מלאה ועמוסה יותר מכל עגלה אחרת שנקרתה אי-פעם בדרכי.

     

    זו כנראה גם הסיבה שהולידה את המשלחת הזו, שהביאה את החבורה הנפלאה הזו אחד אל השני ואל סרייבו, שהפגישה ביני לבין סאם ושיצרה את התחושה הזו של געגוע לאותו משהו מוכר-לא מוכר. באנו לסרייבו לחפש אתונות ומצאנו מלוכה. באנו לסרייבו לחפש אבני דרך ומצאנו דרך. באנו לחפש עובדות היסטוריות, תחנות בזמן ומצאנו היסטוריה בהתהוות המתקיימת מעל לזמן.  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים