שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אל תפריעו לעצמכם לשנוא אותנו
    איה קרמרמן, פעם חצי מ"איה ושירלי" והיום דוסית רמת-שרונית, מסבירה ל-ynet למה יצאה באמצע ההצגה "כתם לידה", ומה ההבדל בין החרדים שעל הבמה לבין החרדים האמיתיים
    ביום ראשון בבוקר בעלי צלצל אלי ואמר: "תמצאי בייביסיטר למחר בערב, אנחנו הולכים להצגה". נשמע נורמלי, נכון? כן. זה בהחלט נשמע נורמלי למי שלא מכיר אותי. כי מי שמכיר אותי יודע שבערב אין עם מי לדבר. אחרי יום שלם עם שלושה בנים פעילים מאוד, כל מה שבא לי זה להיכנס למיטה עד שמישהו מכריח אותי לצאת ממנה. אמא שלי אומרת שזו לא דרך לחיות, אבל אני מאושרת. "זו הצגה על דוסים" הוא ניסה להסביר את עצמו. "קצת תרבות. מה קרה?" נו טוב. התארגנתי, התאפרתי ויצאתי לפגוש אותו בבית ציוני אמריקה.

     

    אני אתחיל מהסוף: יצאנו באמצע ההצגה. והייתי כל כך נסערת שבעלי לקח אותי לאכול גלידה, ותקעתי גביע עצום שביום רגיל מתאים למשפחה של שש נפשות. לפחות הגלידה ירדה לי בגרון, אחרי שנתקעה לי שם ההצגה וסירבה לרדת לעיכול.

     

    שם ההצגה הוא "כתם לידה". כתבה אותה רובי פורת-שובל. מסופר בה על זוג ש"סגר" על אירוסין לפני החתונה, ואז מתגלה חשש אצל חברתה של האימא, הרופאה המתפקרת (שהפכה לחילונית, רחמנא ליצלן), שהשידוך לא יכול להתקיים כי לחתן המיועד יש את אותה מחלה גנטית שיש לכלה. מחלה שכמובן הסתירו אותה מחמת הבושה ומכיוון שהרב עקר והיא בכלל לא בתו. את השאר אני לא אספר לכם. גם כי יצאתי, וגם כי אני לא רוצה להרוס לכם את הסוף.

     

    למה יצאתי? כי מה שראיתי לא היה הצגה, אלא מופע של שנאת חינם. בכל משפט, בכל מחווה דרמטית – עם הפוגות קומיות מהולות בלעג – היו זרועים רוע ושנאה. ההצגה לוקחת את המגזר החרדי ומתארת אותו בצורה מעוותת ומכוערת. אחת הסצנות, לדוגמה, הייתה על המפגש של החתן והכלה עם המדריכים, אלו שמסבירים איך לקיים את "המצווה". המעמד כולו הוצג בצורה מגוחכת, מלאת בורות ובוז. לא מספרים לקהל על לימודי שלום הבית שכל כך חשובים במגזר הדתי, על איך מלמדים אותם על פשרות וקשיי ההסתגלות לחיים עם אדם נוסף (והרי כולנו זקוקים להדרכה כזו, לאור אחוזי הגירושין הגבוהים). אבל יוצרי ההצגה פשוט לועגים על חוסר הידע ועל הצניעות של אותם צעירים. הסיטואציה מתוארת בגסות מביכה, תוך הפיכת האינטימיות והקדושה למשהו שצריך ללעוג לו.

     

    תגידו, שאני פנאטית ו"שזו אמנות"

    נכון, אפשר להגיד עכשיו מיליון דברים. שאני נאיבית. שחזרתי בתשובה רק לפני שש שנים. שאני מאוהבת, ולא התוודעתי לכיעור של המגזר הזה. שאני פנאטית והתחרדתי ועכשיו הכול נראה לי ורוד. ובעיקר אפשר לענות לי את במשפט שאוהב לסתום כל דיון: "זו אומנות ובאמנות אפשר להגיד הכול".  

     

    אבל כל אלה לא רלוונטיים בעיני. אולי מבחינה אומנותית זו אפילו הצגה טובה (אין לי מושג ואני לא מתיימרת להבין), אך מה שמעניין אותי אלה התוצאות של ההצגה. הקריקטורה המכוערת של ה"דוס המצוי" תתויג מעכשיו בתת-מודע של קהל הצופים. בכל פעם שתצוין בתקשורת מחלוקת בין דתיים וחילונים או ידיעה על המגזר החרדי, אותה קריקטורה תקפץ בשמחה כחלק ממכלול הידע הלא-מודע של אותם הצופים. היא תיתן מזון וכוח להמשך השנאה שכבר קיימת בעם שלנו.

     

    האם היו מעזים להעלות הצגה כזו על הקליטה של עולי אתיופיה בישראל, תוך הצגתם כנלעגים, בורים ובעלי מנהגים ותרבות חשוכה? האם היו מעלים על הדעת להפיק הצגה כזאת על העולים מרוסיה כשיכורים, אלימים ואנטישמים? האם בהצגה על מגזר אחר, שהייתה פלקטית וסטריאוטיפית ובעיקר מכוערת עד מאוד, עדיין היינו מנופפים בכרטיס האומנות מעל לכל? לא נראה לי. אבל על החרדים? מותר ואפילו מתבקש לצחוק. הם, עם כל המנהגים הפרימיטיביים שלהם. מה הם קשורים אלינו?

     

    זהו שכן. הם קשורים. הם אנחנו. הם הסבא וסבתא של רבים מאיתנו, והיום, עם גל החזרה
    בתשובה שאוחז בכולם, הם גם האחים והדודים והשכנים. נעים מאוד. ואנחנו ממש לא דומים לחרדים האלה שהיו שם על הבמה. אפילו הדוסים מבית לא דומים לדמויות השטוחות שהציגו שם. המחזה הנוכחי מצטרף לשורת הפקות שעוסקות בקודשי קודשים (המקווה, היחסים בין הורים לילדים ועוד) ועושות כסף מכך שהן מספקות אלק-הצצה אל מעבר למחיצה החרדית.

     

    יש סיפור על רבי אלעזר, הבן של רבי שמעון בר יוחאי, שפגש אדם מכוער בדרך. "כמה מכוער אתה", הוא אמר לאותו אדם. אותו האיש ענה לו: "אל תבוא אלי בטרוניה, לך לאמן שיצר אותי". כשאנחנו שומעים את הסיפור, שבסופו גם רבי אלעזר מלמד אותנו לקח גדול, אבל לא רלוונטי לכרגע, אנחנו מתכווצים לאור הגסות שבה רבי אלעזר דיבר. איזו עזות, איזה חוסר טאקט. כמה מכוער אותו הדיבור. ואנחנו, שלא רואים את הגיבנת של עצמנו, הולכים ומתרגלים לאותו דיבור גס. כולנו הופכים אשפים בראיית הרע באחר, בהקטנת הטוב והיופי שבו עד להפיכתו לקריקטורה. כזו שלא מאיימת על קיומנו והצדקת דרך חיינו. אם החרדי כזה מגוחך ועלוב, אז ודאי שאני בסדר. מי שקונה כרטיס להצגה, קונה לעצמו כך גם את מירוק המצפון.  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים