יש משהו נואש בחשיפת היותנו "מחפשים"
גברים שמתנהלים עם פאסון מעלים את ערכם, גם נשים. האמירה הזו, "מחפש", גדולה מכל פאסון. היא מנפצת אותו
אני לא חסיד של הגדרות, הן בדרך כלל תוחמות את מהותנו ואת מהות רצוננו. נניח שאנחנו מחפשים דירה או עבודה, ככל שההגדרה מדויקת יותר כך אנחנו תוחמים את עצמנו יותר. כשמגיעים לחיפוש המין השני, הגדר שהצבנו סביבנו תוך כדי החיפוש והצהרתו חוסמת אפשרויות אחרות. ולא רק. כשמגיעים למין השני תמיד ישנם את ענייני הבינו-לבינה. נו, יחסי כוחות, מי מעז לקחת קדימה, מי רוצה יותר, וההשלכות הנובעות מצעדים פזיזים.
יוצא לי לשמוע ולקרוא לא מעט ביקורות על המין הגברי, ביקורות שטוענות שאנחנו לא מחפשים מערכות יחסים, שאנחנו משאירים את מלאכת הקמת הבית בישראל לנשים. האם כך הדבר? אני מכיר לא מעט בחורים שכן מחפשים, כאלה שרוצים מערכות יחסים, אז למה להשמיץ?
יש משהו לא טוב בהגדרה הזאת, מחפש/ת. התחלתי בעבר עם מישהי, הצגתי את עצמי והוספתי שהיא מוצאת חן בעיניי. היא החזירה לי בשמה, הוסיפה שגם אני מוצא חן בעיניה ושהיא "רק לקשר רציני". וואו, אמרתי לעצמי, איך היא יכולה לדעת שהיא מחפשת משהו רציני איתי? אולי אני רוצח סדרתי? אני לא, אבל הכל פתוח...
נניח לרגע שכוונת המשוררת היתה לסנן כאלה שמחפשים להשתעשע. לגיטימי, רק שיש דרכים אחרות. הדרך בה היא בחרה קיצונית מדי, מרחיקה. מנגנוני הסינון קיימים, לפעמים שווה לפתח אותם רק בשביל הסיכוי, אפילו הקטן ביותר, שהבחור כן מחפש מערכת יחסים.
אף אחד מאיתנו לא מחזיק מייאוש כסטטוס נחשק
זווית נשית:
הם לא מחפשים זוגיות אלא נקלעים אליה?
גולדי הארט
מדייט לדייט נראה שהבחור שאמר לי את זה - צדק. ייתכן שה-בעיה בעולם הדייטינג היא אשליית השפע. וכי למה שמישהו יחפש, אם נדמה להם שתמיד יהיו רבבות בחורות שמחכות?
יש משהו שמריח לא טוב בלהציף את היותנו מחפשים. זה מוריד מערכנו. גברים שמתנהלים עם פאסון מעלים את ערכם, גם נשים. האמירה הזו, מחפש, גדולה מכל פאסון, היא מנפצת אותו. לכן, אשה שתצהיר על כך תיתפש כמישהי שנואשת "לתפוס" גבר, וגברים ייתפשו כנואשים וחסרי פאסון. והרי אף אחד מאיתנו לא מחזיק מייאוש כסטטוס נחשק. קל לבוא בטענות שאנחנו לא מחפשים, אבל מי שעושה זאת חוטא במוסר כפול. רוצים שנחפש – אבל אבוי לזה שיצהיר על כך, הוא נידון לתלייה במרכז העיר ושביב תקוותו תתנפץ עקב הצפת היותו מחפש.
גבר שיעז לומר לזו שמולו שהוא מחפש סטוץ - דינו שלא להגיע לשם, אפילו מפני שהעז למצב אותה כסטוץ בקול רם, סוג של זילות. ואם אתה מכריז שאתה מעוניין במערכת יחסים - אתה נחשב מיואש, מישהו שממש מחפש מערכת יחסים ולא מוצא אותה. באוזני המאזינה אתה ממותג באופן מיידי כאחד שמחפש ונדחה, ואם נדחתה על ידי אחיותיה - יש לכך סיבה. גם אם הסיבה אינה נראית לעין ואפילו איננה קיימת, לא נעים לקבל לזרועותינו מישהו נואש, מישהו שנדחה על ידי אחרים. אחרי הכל, לכולנו מגיעה את הטוב ביותר עבורנו ואם אתה לא ראוי לאחרת למה שתהיה ראוי לה.
אנחנו עם סקרן. רווק מושבע לעולם יצטרך להשיב למה לא היה במערכות יחסים רציניות. ואם היית בכאלה, תידרש להשיב למה זה לא צלח. השואלת תרצה להסיק בין השורות איזה חלק בשעון לא תיקתק ובאשמת מי, אולי בשביל לתור אחר מגרעות. אותו תהליך יתרחש אם וכאשר נצהיר שאנחנו מחפשים. שאלות שעיקרן להגיע לתכל'ס - מה מנע ממך להיות עם בת זוג קבועה, מה הפריע לקשר.
טענה נוספת שנשמעת היא שאנחנו תקועים בעולם הווירטואלי. אז טוענים. אפשר לחשוב כמה זוגות נשואים הכירו בפאב כשהם מסריחים מוודקה ורד בול. יותר מזה, להיכרויות במועדונים יש סטיגמה של לא רציניות. עד כדי כך, שיש כלפינו טענות שאנחנו לא יוצרים קשר ביום-יומיים שאחרי. ובכן, אחרי משקה אחד יותר מדי יש סבירות גבוהה שאתה לא כל כך זוכר עם מי דיברת בלילה שלפני. יצירת מגע במצב כזה נחשבת טירחה מסוימת, שלפעמים מוותרים עליה מראש.
יש ברזל, וכשהוא חם - מכים בו. וברזלים יש בכל מקום
ועוד מבט:
גברים דווקא כן מחפשים קשר, אולי רק לא איתך
איתן כליף
בתור מחפש סדרתי, הייתי אמור להיות חלומה הרטוב של כל בחורה מתוקף היותה בחורה. אבל הזמן עבר, ופתאום אני משכנע את עצמי ש"זמנים השתנו. הנשים הן לא מה שהיו פעם, הן לא חיות מקשר לקשר והן גם ממש מתעניינות היום בכדורגל". מה לעזאזל השתבש? בעקבות הטור של גולדי
סטטיסטית, רוב ההיכרויות שהובילו לזוגיות התחילו במקום עבודה, וזו עובדה. אינני חסיד של וירטואליה, בדיוק כפי שאינני חסיד של מועדונים. יש ברזל, וכשהוא חם - מכים בו. וברזלים יש בכל מקום.
גם לגבי העשייה בפועל יש טענות נגדנו. שאלות בסגנון מה אנחנו עושים כשכבר פגשנו באותה אחת שנראית לנו ככזו שכדאי להמשיך איתה. כאן אנחנו נתקלים במכשול. מצד אחד היא מעניינת, מאתגרת. מצד שני, אם נראה התלהבות יתר היא תחשוב שאנחנו בכיס שלה, וזה, לצערנו, הופך אותנו ללא מעניינים ובטח שלא מאתגרים. כולנו אלופים בלדבר על לרצות מערכת זוגית, כשזה מגיע לתכל'ס - צריך לצנזר, מסתבר.
האמת, או יותר נכון האיזון, נמצא איפשהו באמצע. מערכת יחסים "אופטימלית" צריכה להיבנות באופן כזה ששני הצדדים מרגישים ופועלים באופן זהה. אם השניים מחפשים, והדבר נאמר על ידי שניהם - מה טוב. אם לא, קיימת מידתיות. קפיצה מעל הפופיק של האחד יוביל להתרחקות של השנייה ולהיפך, ע"ע התלהבות יתר. במקרה כזה כל אחד מהמינים יפנה אל המקורות שלו. אנחנו הגברים נשוב לפחד ממחויבות, ואתן תבטלו את הבחור תוך כדי סינון "מתלהב מדי" לחברותיכן.
בסופו של תהליך כולנו נרצה להגיע לאותה זוגיות, בתקווה שמדובר בפרטנר הכי טוב עבורנו. אני מצדד בלחפש ולבחון וכן, גם להעז. מי שלא מעז לא נכשל ומי שלא נכשל לא מצליח.
בהצלחה לכולם.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
