דייט ראשון: ריק מלא בכל הציפיות האפשריות
הכל כאילו. מילים מדודות בטלפון, תקוות מתפרצות בבטן. לשמור על התבטאויות מוקפדות. להתרגש עם בחירת הבגדים, לחשוב מה עושים. הו, איזה לחץ מתגעש לך שם. דייט ושני חתולים
תחושת המיאוס המאכלת את שולי שמיכת הטלאים של היומיום שלנו, החזרה לאחור. אנחנו חייבים לייצר את זה שוב, ככאבי לידה. משיקים שוב את המהלך הזה של להכיר, לבנות שוב את השבועיים הבאים.
אפילו נתנו ליצור הזה שם. דייט. מילה טעונה עם חיים משל עצמה. אני שונא, אני אוהב, לא אכפת לי, אני אדישה אליהם, אני חייבת, אני אספר להן שלא. אבל, אני תמיד אהיה שם. אטפח את היצור הזה עד אשר יבשיל שוב לשבועיים טרופים. כל כך אוהב את השבועיים האלו. אהבה, כאילו. הכל כאילו. החום הזה שמתפשט, ואז את יוצאת. מילים מדודות בטלפון, תקוות מתפרצות בבטן. לא לדבר על זה, לשמור על התבטאויות מוקפדות. להתרגש עם בחירת הבגדים, לחשוב מה עושים. הו, איזה לחץ מתגעש לך שם.
את מתקשרת לחברה לשוחח באדישות על מה תעשו עוד שעתיים, בתום העונש הזה שנקרא דייט. לא סיפרת לה על החזיה שלבשת ועל מגוון התנוחות מול הראי. זה אינו נוגע לך. עוד פריט בלו"ז הצפוף ממילא שלך היום. מחר הרי כבר יום חדש ורגיל. ואת כל כך רוצה שהוא, המחר, יהיה חייכן יותר מאלו הימים מאז שההוא הלך. בתום השבועיים האחרונים, שחלפו להם לפני שלושה חודשים, שבוע ועוד כמה שעות, הנספרות באיטיות. אני יורדת, הוא ממתין לי למטה. אולי נולדו להם פתאום שבועיים עם אופציה?
היא מחפשת מקום בטוח
הוא משוטט במרחב להיות
הוא רוצה אך בית מוסק
היא חולמת על מקום לחיות
אז עכשיו הוא למטה. את תל אביבית נחשבת, גרה איפשהו בקומה שלישית בלי מעלית, עם איש ועד הבית הטורח לשתף את כולם במצוקותיו כל אימת שהוא שומע עקבים טופפים. אולי נזכר באלו שטופפו לעומתו פעם והיום הוחלפו בנעלי נוחות רפואיות. דילגת גם עליו. לא תודי בכך, אך את שתי הקומות העליונות את יורדת מהר. מאוד ומואץ. בקצב הדופק. התל אביביות המתנחלת שלך ונסיונך הרב מאטים את הילוכך בירידתך את הקומה האחרונה. עושה את החשבון של השניות שנותרו עד המפגש באוטו.
את מורגלת במבטי גברים. הם סובבים אותך כל העת, יוצרים סביבך את חומת הביטחון של מחר מאיר. ההווה ממילא אינו נראה שונה מחשרת עבים. והם לא עושים לך את זה. הדוק הזה, שמפריד בינך לבין זכרי היום-יום המטפטפים, הולך ומתעבה. מקשיח. וכעת את שועטת במדרגות. הייתכן שזה המדרון התלול, המהיר ונטול השליטה לקראת הזינוק בעלייה? האם יהיה מתישהו סוף לייאוש שכבש לו חלקה מבלי ששילם את מחירו? אולי.
ואולי הוא, זה הממתין, נמנה עם אלה ששבעו קרבות, מתוך שיודע הוא כל כך טוב לנהלם, יודע לכבוש? יודע היטב את תחושת הבדידות של מצביא מזהיר אך בודד. הייתכן?
עוד דקה ורבע הכל מתבהר. הדופק סופר לך את השניות. החזיה במקום. גם התחתונים שלך, חדשים לחלוטין. במיוחד לעכשיו. במיוחד עבורו? בעוד כ-20 דקות תשבו שניכם זה מול זה. את במכנסיו, הוא בתחתונייך. ושניכם נעולים זה מול זה. ככה זה תמיד. ככה זה כשעוברים את הדקה הראשונה.
הנה הוא. ממתין לך מחוץ לאוטו. שעון עליו באדישות מופגנת. אולי גם הוא קבע עם חברים לעוד שעתיים בערך? ואולי נִדבר עם חבריו לאותו המקום אליו כיוונת אַת עם חברותייך?
כלומר, הייתכן שבאירוניה דקה, תסיימו את שלכם כאן במפח נפש ותיאלצו להיפגש שוב בעוד שעתיים, בנסיבות אחרות.
הסתיימה ספירת הדופק. שני צעדים נוספים ואת מולו. האוטו נקי דווקא.
"שלום חתולה"
"שלום חתול"
בואי, נוסעים.
האם הם יכולים ליילל יחדיו? בודקים.
היא ככדור של פרווה מכונסת
הוא כאחד ששבע קרבותיו
היא חולמת כעת על כף מלטפת
והוא רעב לכתת חרבותיו
עכשיו הם נוסעים. היא ברגליים כפופות לברכיה. מתוחות. התיק שלה בין רגליה. לא רוצה להיראות מסודרת מדי, אכפתית מדי. חולצתה מלמדת על השילוב הבלתי אפשרי של התקווה הגדולה לבין הפגנת "עסקים כרגיל", שהרי בעוד שעה ו-50 דקות ועוד טיפה קבעה עם שתי החברות הקבועות שלה. תכליתיות עסקית מהוקצעת. מקצוענית. תל אביבית.
החתול, מצד שמאל, נוהג. מנסה למצוא את התנוחה הנכונה, המאזנת בין תנועות גבריות לבין נוחותו לנהוג. נוסעים לבאגסי. הוא מנסה להגניב מבט, הוא רגוע, הוא מתרגש, הוא לא יודע כלום, לא יודע איפה וכיצד יחנה. מקום צפוף, פלורנטין פינת וושינגטון.
הוא מוצא חן בעיניה. טוב מראה בעיניו. סיכוי מתגבש
17 דקות הם נוסעים. מילים נתקעות. יש לו פרופיל יפה. גם שיער, לשם שינוי. יש לה רגליים יפות. אצבעותיה עדינות. איזה בושם זה? אילו רק יכול היה לבקע את קרום הזרות והמבוכה ולקרב נחיריו לצווארה. אילו רק יכולה היתה לשים ידה על ידו המונחת על מוט ההילוכים. 17 דקות של ריק מלא בכל הציפיות האפשריות. מגלמות במזוקק את ההיא שנטשה ואת ההוא שלא רוצה עוד. הוא מוצא חן בעיניה. טוב מראה בעיניו. 17 דקות של סיכוי מתגבש. רבע שעה לערך של התפוגגותו האפשרית של ייאוש מתרגש.
הגיעו. אלוהי הסיכוי מארגן לשניהם מקום דחוק במפרץ החניה ברחוב וושינגטון. הוא יוצא לשמאל, היא מימין. 1.66 היא, 1.82 הוא. מתאים. היא תוכל להכנס בזרועותיו, היא חושבת. הוא יוכל להכילה על חזו, הוא חושב.
דיבורם עדיין מדוד, לא מסגיר את ההיסוס. שניים חתולים, סמורים. 15 מטר של הליכה, ידה אחת עם התיק, יד שנייה בבעיה. ידו האחת עם מפתחות המכונית, יד שנייה רוצה לאסוף את שלה. שם אותה בכיסו.
היא מאיירת חלומות של זרים
הוא גור שהקסים חותם בלבבות
שני אבודים, חללים נרעדים
שניים גורים, רוצים כבר לחיות
נכנסו. שני חתולים נכנסים לבאגסי. פלורנטין פינת וושינגטון. זנבותיהם כבר מורמים מעט, פחות מושפלים. היא בעיניו, הוא בעיניה. מוצאים חן, הכוונה. פחות סמורים.
עכשיו, בעיית החלטה. יש שם שלושה מצבים:
מצב אחד: שולחנות רגילים, לישיבה מרוחקת ובוחנת. לא מתאים להם כעת.
מצב שני: שולחנות עם שרפרפים גבוהים - אולי מתאים, כי יושבים רכונים ויש סיכוי למגע מקרי.
מצב שלישי: בר. ללא חיץ. סיכוי לאחד בתוך השני.
יש לו שמונה שניות להחליט. נותרו ארבע. הוא בוחר בר. היא נושמת לרווחה.
הם יושבים שם, קרוב לפינה. מקום מושלם לבחון זקיפת זנב וקיפול הסימור. הוא מזמין וויסקי. נראה בעיניו עם מסר מאוד נכון. הווינסטון על השולחן. המצית ליד. אסור לעשן. היא מזמינה משהו לא עדכני. וכדרכן של הרבה מתחתלות, משנה את דעתה בטון מתעגל. פיג'לינג סאוור. הולם יותר. אולי ירקוד עם הוויסקי שלו. חתול נחמד מולה.
והיא? הטובה היא בעיניו?
"הולכת לשירותים לרגע, כבר חוזרת". הלכה עם התיק שלה. בתחתיתו מונח הטלפון הנייד.
חתולה עם פרווה מבריקה יותר שבה לבר. מקפידה על כל תנועה. היא רוצה בו. הסרט המקביל מתחיל. גם אצלו. גם אצלה הוא מביט עליה וחושב עכשיו על לגעת. סבטקסט א'. היא מריחה מעט ובזווית עיניה בוחנת את כפות ידיו. עד כמה חזק יאחזו בה. ומתי. סבטקסט ב'. ממעל - הטקסט עצמו. לא חשוב בעליל. תירוץ דלוח לחיזור ההוא שבין הסרט שלה לסרט שלו. בודקים. האם סבטקסט א' יתחבר מתישהו הערב לסבטקסט ב' וייצרו יחדיו גניחות מפורשות של טקסט ראוי?
קצת פחות בדידות. קצת יותר סיכוי
עכשיו הם נוגעים, ברפרוף, כאילו לא היתה כוונה מכוונת. שפה נוספת נוצרת שם, בין הידיים שלו ושלה. גישוש של אצבע אחת, מענה של השנייה מן העבר השני.
הידיים שלובות כעת במפורש. אצבעותיהם יחדיו. גם זה סבטקסט. ברקע עומד שעון החול המטפטף וכמיהתם לעירום משותף. קצת פחות בדידות. קצת יותר סיכוי.
שבועיים עם אופציה.
הכיתתו טפריהם לאצבעות?
והיה כי כן, והיה!
זמנם על הבר שאול. משימה עצומה לפניהם. הם חייבים להתנשק. עד מגע ידו בפטמותיה וירידתה של ידו לעבר רגליה, יש דרך מקובלת לעבור. ככל שנצהיר על החופש והמותר, הרי כולנו נתיניהם של נתיבים סלולים. החוכמה היא לא לצאת מהקווים. לא לצאת מהקוים. לא לצאת מהקווים.
עכשיו הם מתנשקים. בהיסוס. והנה, כבר לא. לא בהיסוס. ידו על רגלה. ידה האחת על הבר, האחרת מרפרפת על צווארו.
"חשבון בבקשה?"
עכשיו הם יוצאים. נכנסו שניים. יוצאים עם סיכוי לאחד. זה עתה נוצר לו טקסט חדש, ובעודנו מחטטים אצלם, הריהו לפניכם:
שניים גורים כה נפחדו
שניים סמורים כהגיע הקץ
לו אך ידעו זה לזו נועדו
כי אז ירדו בעדנה מן העץ
אני חתול א'
את חתולה ב'.
משם הם יוצאים.
א' ו-ב'. נראים כמו ג'.
הווייתה מרוכזת בפיו, שלו בשדיה. החוקים, תמיד החוקים המזויינים והבלתי כתובים. הנוהל השגור של יצירה. זה מגע הידיים הראשוני, לא בכוונה כזה, זה המגע המותר, המתוכנן. שהולך ומתגבר. כזה של יוזמה הדדית. גם היא רוצה.
גבשושית במכנסיו, לחלוחית גם בעיניה. גם.
ועכשיו. הגלגלים רצים. טסים.
א' – מתי אגע בפטמות.
ב' – מתי אדע איך הוא.
א' – האם תתנשם.
ב' – האם יש בו עוצמה.
א'.
ב'.
הם עושים סיבוב בשדרה. מאריכים את המסלול חזרה למכונית. רוצים את השהות לתת לאלוהי הידיים להפסיק להתל בהם ולייצר את מידת האומץ הנדרשת כדי לזנק בעלייה.
יש שם ספסל. הוא מכוון לשם. 18 מטרים. עכשיו קצת פחות. מימין, כניסה דהויה לכיוון גרם מדרגות, המוביל לדירות שערורייתיות של אפסי אדם. נורה אחת חסרה שם, בכניסה. השנייה פועלת במתכונת גוססת.
א', המחזיק בכתפה של ב', מסובב אותה לעבר הכניסה ההיא. מצמידה לקיר. חזק. נצמד אליה. מביט בול לתוך עיניה. אוחז בימינו בעורפה, מתחת שיערה ומקרב את פיו. כאילו על פי אותו הנוהל, שפתיה, גם שפתיה, פשוקות כעת מעט, עיניה חצי עצומות. חצי. המחצית הממתינה לאחרת שתצטרף אליה.
עכשיו הם מתנשקים. כמה מלאכי מרום סרים לפקודת אדונם ונותנים "הקשב" תקני.
הוא נצמד. והיא אליו.
אלוהים ממהר כעת. בסיכויים הוא מבין האלוהים הזה. הוא ברא את הידוע ומפקיד אותו בידינו כסיכוי. ואותו האלוהים, או מי מעושי דברו שבתורנות כעת, שולח את ידו של א' אל מתחת חולצתה של ב'.
נשימות נשימות. הספסל נשכח.
הדוק השקוף שהיה ביניהם קורס, מכיר בתבוסתו.
יש.
הוא נצמד,
והיא אליו
ושבוע עם אופציה
זה עתה,
נולד
זה א' הגוהר על ב'
זו ב' פושקת רגליה
זה זוג הטווה הילתו
שמונת ימי שבוע,
עד סכין מילתו
אחר כך?
נראה.
