ללמוד ב-54 שקל: "ילד עני בחיים לא יהיה מחונן"

חמישים וארבע. זה המספר שמשקף טוב מכל אולי את מצבה של מערכת החינוך בישראל. במדדים של בית ספר, מדובר בציון נכשל, אבל כאן - אנחנו אפילו לא מדברים עדיין על מבחנים. אנחנו מדברים על כסף. 54 שקלים, זה הסכום שיכולה עיריית רהט להרשות לעצמה להשקיע מדי שנה בחינוך של כל אחד מילדיה, בדיוק פי 100 פחות מאופקים, שנות אור מ-14 אלף השקלים השנתיים שמקצה רעננה לתלמיד, לשם השוואה. כשאלה הפערים, אתם רק מוזמנים לנחש - ילד מאיזה יישוב ישיב לכם שכשיגדל הוא רוצה להיות רופא, וזה מהיכן ימשוך בכתפיו בחוסר חשק, ויסנן: "לא יודע"?

תוצאות מבחני המיצ"ב שפורסמו בחודש שעבר חשפו את הפער המעמיק בין תלמידים ממרכז הארץ לבין עמיתיהם מהפריפריה:

 בכיתה ה' מפרידות 50 נקודות בין הישגי התלמידים במדע ובטכנולוגיה, שם הממוצע הארצי עומד על 532, ו-67 נקודות בעברית (הממוצע - 521).

בכיתה ח', המרחק נמדד כבר כמעט כמו בקילומטרים המפרידים בין האזורים: 72 נקודות באנגלית ו-104 במתמטיקה (הממוצע - 530 ו-523 בהתאמה). אלא שהנתונים האלה לא הפתיעו אף גורם מקצועי - לא במערכת החינוך ולא ברשויות המקומיות. הצרה הגדולה, מסכימים בשני המחוזות האלה, היא שבשנים הקרובות המגמה רק תלך ותחריף.

"קיימת קורלציה מלאה בין המציאות הבית-ספרית לבין זו שמתקיימת מחוץ לכותלי בתי הספר, וכשתנאי הפתיחה של התלמיד גרועים - אין שום סיכוי להגיע להישגים", מסביר פרופ' יוסי יונה מהמחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון. לדבריו, מבחני המיצ"ב הם בבואה של המציאות מחוץ לבית הספר, ובמקום שבו הרמה הסוציו-אקונומית ירודה והשכלת ההורים נמוכה - אין לתלמיד מוטיבציה להצטיין.

"הניסיון מוכיח שאין נוסחת קסם", הוא אומר, "ומערכת החינוך אינה מסוגלת לגשר על פערים חברתיים ולהפוך ילד עני לתלמיד מחונן. איפה שיש הזנחה, אין שירותי בריאות מתקדמים, אין תעסוקה להורים ואין פעילויות קהילתיות ותרבותיות לשעות הפנאי - הישגי התלמידים יהיו תמיד נמוכים". לטענתו, גם אם משרד החינוך יקצה לפרויקט ניסיוני בבית ספר בדרום את כל המשאבים והטכנולוגיות המתקדמות, ההצלחה תהיה מינימלית בלבד, משום שהתנאים בבית ובשכונה יקשו על התלמיד להצליח.

נולדת לעוני? סיכוי קטן פי 10 לאוניברסיטה

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על אחוז התלמידים הזכאים לתעודת בגרות, מעידים היטב על הפער העצום בין היישובים החזקים לחלשים. ביישובים שהרמה הסוציו-אקונומית בהם מוגדרת כ-1 או 2 (הרמות הנמוכות ביותר) שיעור הזכאים לבגרות הוא רק 9.6%, ובאלה המדורגים בקטגוריה 3 ו-4 המצב גם כן בכי רע - 38.7%. ביישובים שברמה 5 ו-6 המצב משתפר ל-55.7%, וברמה 7 ו-8 כבר עומד שיעור הזכאים לבגרות על 67%. ברמות הגבהות ביותר של היישובים, 9 ו-10, שיעור הזכאים מתייצב על 72.5% - פי שמונה מברמה הנמוכה ביותר.

עוד עולה מהנתונים כי רק 7.1% מהתלמידים המתגוררים ביישובים שבהם הרמה הסוציו-אקונומית היא 1 או 2 - עמדו בתנאי הסף לאוניברסיטאות. ביישובים ברמות 3 ו-4 שיעור העומדים בתנאים הוא 31.6%. גם ביישובים ברמה 5-6 פחות ממחצית התלמידים עומדים בתנאים - 46.5%. ביישובים ברמה 7-8 המצב טוב בהרבה - 61.5%, וביישובים המבוססים שיעור העומדים בתנאי הסף הוא 69.5% - כמעט פי 10 מביישובים שברמה הנמוכה ביותר.

אם מסתכלים על הנתונים מבחינת מרכז בפריפריה - המצב טוב יותר. ביישובי הפריפריה המרוחקים 54.5% מתלמידי כיתות י"ב זכאים לתעודת בגרות, לעומת 52% בלבד באזור המרכז. הדבר נובע כנראה מהחינוך החרדי והעצמאי, שאינם לומדים לבגרות ורבים מתלמידיהם מתגוררים בירושלים ובבני-ברק. אם מתייחסים רק לתלמידי החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי - נראה כי ככל שמתרחקים ממרכז הארץ אחוז הזכאים יורד. בעוד שביישובי הפריפריה המרוחקים אחוז הזכאים עומד על כ-57% - במרכז הארץ הנתון הוא 65.1%.

על-פי מדד הפריפריאליות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יישובים רחוקים ממרכז הארץ - כמו בגליל ובגולן, בערבה, בנגב הדרומי ובאזור ים-המלח, מוגדרים כיישובים ברמה 1 או 2. יישובים יותר קרובים למרכז הארץ, כמו חיפה למשל, מוגדרים ברמה 3. תל-אביב, ירושלים, ראשון-לציון, פתח-תקווה והיישובים הנוספים הנמצאים במרכז מוגדרים ברמה 4 ו-5 במדד.

מכפר קאסם לרעננה ב-10,000 שקל

ראש העיר דימונה, מאיר כהן, ששימש בעבר כמנהל בית ספר תיכון, מדגיש שאם המדינה חפצה חיים גם בנגב ובגליל, היא חייבת לשנות את סדר העדיפויות שלה ולהקצות משאבים ליישובים המרוחקים. "יש כיום מחסור חמור של מורים באזור הנגב, ואי אפשר לגייס מורים חדשים, כי מורים מאזור המרכז מסרבים לעבור לדרום הארץ תמורת אותו שכר שהם מקבלים בתל-אביב", הוא מסביר.

לדברי כהן, "אם המדינה לא תבין שכדי לעודד מורים לעקור לפריפריה יש לבצע שורה של צעדים - בהם מתן מענקים בשכר, תמריצים במציאת דיור ופתרונות תעסוקתיים לבני הזוג - מורים לא יגיעו לשם, ובלית ברירה ייאלצו ראשי הרשויות להתפשר על איכות ההוראה ולהעסיק מורים שאינם מתאימים למערכת. הוא מציין כי הקיצוץ בתקציבים הממשלתיים הביא לכך שהרשויות בפריפריה תלויות בחסדי פילנתרופים, המממנים לתלמידים חוגים ופעילויות קהילתיות בשעות אחר-הצהריים.

הפערים שנחשפו במבחני המיצ"ב עולים בקנה אחד גם עם דו"ח שערכה לאחרונה ד"ר איריס בן-דוד הדר מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן. לפי הדו"ח, שהוצג בפני ועדת החינוך של הכנסת, בסוף שנות ה-1990 הוגדרו רק רבע מילדי ישראל "עניים", אך בשנת 2008 ענו להגדרה הזו כבר שליש מהילדים במדינה. עוד נכתב בדו"ח כי משפחות מהמעמד התחתון משקיעות בחינוך ילדיהן רק 699 שקלים בחודש, בעוד שהעשירון העליון משקיע בו 2,765 שקלים חודשיים.

כל הממצאים האלה מתנקזים אל הבור העמוק שנפער בין הרשויות המקומיות השונות: הן מקצות כספים לחינוך ביחס ישיר למצבן הכלכלי, וכך יוצא שכשברהט משקיעים בתלמיד 54 שקלים בשנה, בכפר-קאסם קופץ הסכום ל-4,178 שקלים, באופקים ל-5,399, בתל-אביב-יפו ל-12,804 וברעננה לסכום של 13,900 שקלים.

מהו סל חינוך מינימלי? איש לא קבע

הרב שי פירון מעמותת "הכל חינוך" הזהיר כי שיטת התקצוב בישראל עלולה לגרום נזק קיומי למדינה, משום שהיא אינה מגדירה מהו סל החינוך המינימלי הנדרש לתלמיד. לכן, הוא מסביר, יש רשויות כושלות שפשוט אינן משקיעות כלל בחינוך, לעומת רשויות כמו רעננה ומודיעין שמשקיעות פי כמה וכמה מהן. לדבריו, מבדיקה שערכה העמותה עולה כי נדרשת השקעה של כ-900 מיליוני שקלים בעשור הקרוב כדי להביא לצמצום משמעותי בפערים.

כך או כך, יש מי שגם במצב הנוכחי לא חושבים שהכל אבוד. בתיה בראונר, מנהלת תיכון עירוני א' בחיפה ולשעבר מנהלת התיכון בעכו, טוענת שגם בפריפריה ניתן להצליח, והבעיה לדבריה היא שפעמים רבות המערכות העירוניות מוותרות מראש ומציבות רף יעדים נמוך. "חינוך טוב לא צומח רק בחיפה או בהרצליה, ובהחלט ניתן להגיע להישגים גם בפריפריה אם מכוונים גבוה ומציבים לתלמידים אתגר", היא מדגישה.

לדברי בראונר, בעוד שכששואלים ילד מיישוב "חלש" במה הוא רוצה לעסוק בעתיד, הוא מושך בכתפיו ומשיב "לא יודע", ילד מיישוב מבוסס נדחף על-ידי הוריו לעסוק ברפואה, עריכת דין, היי-טק ומקצועות נחשבים נוספים. "חוסר מוטיבציה של תלמיד גורם גם לחוסר מוטיבציה של המורה", היא מסבירה, "וזה משליך הלאה על מערכת החינוך כולה. רק אם כל הגורמים הרלוונטיים - החל במערכת החינוך, דרך ההורים וכלה ברשות המקומית - יתגייסו יחד למשימה, ניתן יהיה להביא לשיפור משמעותי בהישגי התלמידים".

אבל ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים, פרופ' נמרוד אלוני, שב ומדגיש כי ללא השקעה בתשתיות אי אפשר יהיה לצמצם את הפערים. הוא מציין כי דו"חות ה-OECD האחרונים מלמדים כי בעוד שהעשירון העליון בישראל הולך ומתעשר, המעמד הבינוני וזה שמתחתיו - רק הולכים ונחלשים. גם שיעור הילדים העניים בישראל - 34% - גבוה בהרבה מבשאר מדינות המערב, שם עומד הממוצע על 12 אחוזים.

"מערכת החינוך אינה מנותקת מהחברה, וכשיש פערים עצומים בין עניים לעשירים, אז בהכרח יהיו גם פערים גדולים בהישגי התלמידים", הוא פוסק. עד אז, הוא מבקש להזכיר לכולנו, "אסור לשכוח שגם המורים הטובים ביותר הם בסך הכל בני אדם. הם לא יכולים לעשות קסמים במקומות שבהם אין תשתיות לחינוך".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי המשרד מנהיג מדיניות ברורה של מתן העדפה ליישובי הפריפריה במסגרת צמצום הפערים הקיים: "מדיניות זו מקבלת ביטוי באופן הקצאת המשאבים ובאופן יישום יעדי המשרד, אם בתוכניות הפורמליות ואם

בתוכניות הבלתי פורמליות". במשרד ציינו כי הם מקיימים תוכניות לשדרוג תשתיות המחשוב ב-200 בתי ספר בצפון ובדרום, מקצים תוספת שעות גדולה יותר לתלמידים ביישובים הנמצאים באשכולות נמוכים, ונותנים סיוע לימודי נקודתי לתלמידים מתקשים במסגרת התוכנית למיצוי ומצוינות. כן קיימת תוכנית נחשון לתלמידים הניגשים לבגרות במקצועות מדעיים מוגברים.

באשר לעובדי ההוראה בפריפריה ביקשו במשרד החינוך להבהיר כי "משרדי החינוך והאוצר מעניקים תמריצים מיוחדים לצורך גיוסו של כוח אדם איכותי למוסדות חינוך בפריפריה. בין התמריצים: מתן חוזים אישיים - תוספת של 80% לשכר השתתפות בשכר דירה, השתתפות בהובלות והשתתפות בעלות נסיעה".