היא כבר אוהבת והוא עוד לא. סיבה להיפרד?

מה מקור ההתלבטות?

לחלק מהאנשים יש קושי להחליט סופית ולהתחייב. משמעות הבחירה בבת זוג היא גם ויתור על המשך החיפוש, ויתור על הקשר הבא שנמצא מעבר לפינה, ויתור על ההרגל להיות חייב דין וחשבון רק לעצמי, ויתור על חיי החופש הנוחים וחסרי העול של עולם הרווקים. ומהצד השני – משמעות הבחירה היא התחייבות לאחת ויחידה למשך שאר החיים. האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שזו הבחירה שלנו? הבחירה הנכונה? הסופית? שאיתה נרצה באמת לבלות את המשך החיים, גם עשרות שנים קדימה?

המחשבה על סופיות ההחלטה והקושי להתחייב עלולים לגרום תהליך של רציונאליזציה, חיפוש הסבר הגיוני (לכאורה) למה לא כדאי להמשיך את הקשר. אחת הרציונאליזציות שמשרתות אנשים הרבה פעמים היא התחושה ששני בני הזוג לא נמצאים באותה נקודה – יש פער בקצב ההיקשרות שלהם. אחד מהם רוצה יותר מהשני.

אפקט "זכוכית המגדלת"

הלחץ הפנימי להגיע להחלטה יכול להעצים תכונות מסויימות, בדרך כלל שליליות או כאלה שפוסלות את הצד השני מלהיות בן זוג. זהו אפקט "זכוכית המגדלת" - שבו דברים קטנים, שניתנים לשינוי או תיקון בקלות רבה, נתפשים פתאום כגדולים ועצומים וראויים להביא לסיום הקשר. כמו שמתרץ סיינפלד עוד אחת מעשרות החברות הפוטנציאליות שפסל: "היא אוכלת את האפונים אחד אחד...".

כשאחד מבני הזוג מרגיש בפער בינו לבין האחר, במידת הרצון שלו להיות בקשר, הוא עלול לחשוש עוד יותר מכרגיל להחליט. הוא נוטה להרגיש יותר חזק את גורליות ההחלטה והסופיות שלה, כאילו מהרגע שמחליטים אין עוד דרך חזרה. במקרה כזה – אם יש ספק, אפילו קל, עדיף להימנע מלהכנס לקשר, כדי לא להסתבך אחר כך.

הקושי גדל עוד יותר עבור אנשים שמאמינים כי ימצאו, בסופו של תהליך, את האיש "המושלם". במהלך החיפוש אחר זוגיות מושלמת, חסרת ספקות ופשרות – הם מאבדים קשרים מצוינים, שהיו יכולים להמשך ולהצליח. הקושי להתגמש ולהתאים את עצמם לקשר מקשה עליהם לבחור, עוד יותר מאשר לאחרים.

"עדיף לעזוב עכשיו כדי לא לפגוע בה אחר כך"

בנוסף לכל הגורמים הפנימיים האלה, שתורמים לספקות ולקושי לבחור, יש גם קושי חיצוני - תחושה של אחריות על הצד השני. אומר לנו הבחור המתלבט: "אני לא מרגיש שאני יכול לקחת לעצמי את הזמן, להתלבט, לחשוב ולבדוק את עצמי, אם היא כבר החליטה. אם אני עוד לא מרגיש כמוה – זה צריך להיות סימן עבורי לעזוב. זה פשוט לא פייר כלפיה, שהיא נקשרת, מתקרבת, נפתחת אליי, ובסופו של דבר גם תפגע. עדיף לעזוב עכשיו כדי לא לפגוע בה אחר כך".

תחושת האחריות הכבדה על הצד השני מתגברת, כשנוספים אליה אלמנטים של לחץ, כמו השעון הביולוגי: "איך אני יכול לתת לה לחכות לי עד שאני ארגיש אם אני רוצה אותה או לא? היא כבר בת 38. היא ממהרת עכשיו. אני לא רוצה לקחת על עצמי את האחריות שעד שאני אתלבט – היא כבר לא תוכל ללדת, ובסוף אני אהיה אשם".

יש עוד גורמים שיכולים להקשות על ההחלטה, ולהפעיל הרבה לחץ על הצד שצריך זמן נוסף כדי להרגיש. למשל, מעורבות של אנשים אחרים, כמו משפחה שלוחצת עליו "להסתדר" כבר. בדרך כלל, במקום להקל על המתלבט, משפחה כזו רק מקשה עוד יותר, מאחר שהוא מתקשה לדעת אם התחושות שלו הן אותנטיות, או קשורות ללחץ הרב שהוא נתון בו מבחוץ.

התחושה היא שלגבר "הראשון" יש יותר מחויבות כלפי האשה

גורם לחץ נוסף בהחלטה ובחירה: ניסיון מיני מועט של הצד השני. בחור שהכיר בחורה בתולה, למשל, יכול לחוש שמוטלת עליו אחריות גדולה יותר מבמקרים רגילים, והוא לא יכול "סתם כך" להכנס איתה למיטה ולהיות הגבר הראשון שלה, כשעדיין לא ברור לו מה הוא חש כלפיה. התחושה היא שלגבר "הראשון" יש יותר מחויבות כלפי האשה, במיוחד ככל שגילה עולה.

בכל המקרים האלה, הזמן הוא התרופה הטובה ביותר. אם המתלבט ייקח לעצמו את הזמן ולא ירגיש לחוץ, הוא יגיע בסופו של דבר להכרעה מה הוא מרגיש ומה הוא רוצה. השאלה אם הוא נותן לעצמו את הזמן הזה. הרבה פעמים, אנשים מתקשים לשאת את ההתלבטות של עצמם וממהרים "לחתוך" ולפסול. העיקר לא להשאר עוד בתוך חוסר הוודאות והבלבול. במקרים אחרים, מרוב בלבול וחוסר נעימות, הם מספקים לצד השני, בלי להיות מודעים לכך, סיבות טובות לחתוך את הקשר ולהחליט במקומם.

באופן כללי, התלבטות נתפשת כלא לגיטימית. "אם יש ספק - אז אין ספק": אם אנחנו לא בטוחים שהוא האחד, או היא האחת, עלינו מיד לסיים את הקשר, כי זה לא הוגן כלפי הצד השני. אם הקשר יתקדם וימשיך ולאחר תקופה יסתיים, הצד שהתלבט מרגיש כאילו הונה את הצד השני בכך שהמשיך בקשר על אף שלא היה שלם איתו.

מה אנחנו מציעים?

חודשיים-שלושה הם בהחלט פרק זמן סביר להתלבטות

הספק עוזר לקבל החלטה מודעת וטובה יותר, אבל לפני ההתלבטות יש לאפשר מרחב להתלבטות. כניסה ללחץ ותחושה שיש לקבל החלטה כאן, עכשיו ומיד, תוביל בדרך כלל לפרידה טרם זמנה ולסיום הקשר. אנחנו לא ממליצים לחכות שנים עד להחלטה, ולהתברבר, אבל חודשיים-שלושה הם בהחלט פרק זמן סביר שמותר לקחת לצורך התלבטות.

אנחנו ממליצים לא לשבת על הגדר ולהתרחק מהרגע שעולה הספק, אלא להיפך - להיות שם. ההתרחקות מביאה לסיום הקשר, מבלי שהמתלבט לקח את הזמן לבדוק את עצמו. אי אפשר לבדוק את הקשר מרחוק. אי אפשר לא להכניס את הלב למשחק. אם נמצאים במגרש – אז משחקים בתוכו, נכנסים לתוך הקשר ובודקים אותו. מבפנים.

האם לשתף את הצד השני בהתלבטות? הרבה פעמים עולה החשש, שאם בן הזוג יידע על ההתלבטות הוא ייפגע ואף יסיים את הקשר עוד בטרם קיבלת החלטה. מהצד השני, יש הרגשה לא נוחה אם מסתירים את הבלבול, כאילו מרמים את הצד השני או משלים אותו.

אנחנו כן ממליצים לשתף את הצד השני, בהדרגה, בתחושת הבלבול. זה לגמרי לגיטימי, בהתחלה של קשר, שאחד מבני הזוג, או אפילו שניהם, לא יהיו "סגורים על עצמם" ויצטרכו עוד זמן כדי להרגיש ולבחור.

בנוגע לאחריות, תחושת המחויבות ולהרגשת ההונאה - מדובר בקשר בין שני אנשים בוגרים, שמקבלים את החלטותיהם באופן חופשי. מכאן שאם לא בוצעה הטעייה במזיד, לא נאמרים שקרים ולא ניתנות הבטחות שווא, הרי שזה לגיטימי לקחת את הזמן להתוודעות, להתלבט לבחון את הספק.

ויותר מכך: הספק הוא בן הברית של הבחירה והבחירה מחדש. הספק מביא לקבלה של בן הזוג כפי שהוא, להסתכלות מחודשת על בן הזוג ובדיקה אם טוב לי בקשר, אם מה שיש לי משמח אותי, אם אני באמת חי באושר. קשר ללא ספקות, ובחירה ללא התלבטות, אינם אותנטיים. למרות שקשה להיות במקום שיש בו ספק – זה המקום להיות, בהתחלת קשר.

• גילי בר ויעל דורון, מכון זוגות