כל פעם אני מוצא בה משהו מפגר אחר שמפריע
לזאת יש גב קצת עקום, זאת קצת מלאה, ההיא עושה רעש כשהיא שותה תה, וזאת מדברת מהר מדי, וזאת לאט מדי. בקיצור, אתן אחלה. זה אני הדפוק. זה אני שלא מצליח לפתח עניין אמיתי באף בחורה. אז חשבתי על פתרון
לא יהיה כאן עוד הגיג בנוסח "איזה שלושה דברים הייתם לוקחים איתכם לאי בודד", אלא ניסיון, אמיץ לדעתי, להבין איך זה ייתכן שכבר שנים אני לא מוצא אפילו בחורה אחת לרפואה שנראית לי.
שאלתי את עצמי אם אהבתי אותן בכלל, או שרק אהבתי את הרעיון של להיות מאוהב. ניסיתי להיזכר איך זה היה עם כל אחת ואחת מהן, לשחזר את הדרך בה זה התחיל, את התחושות שהיו לי בהתחלה, באמצע, בסוף. לא הרגשתי כלום.
טוב, להגיד "אף אחת" זה קצת מוגזם. היתה אחת. אבל אחת מתוך אלפי נשים במאה הזדמנויות שונות במשך שלוש שנים זה כבר מדאיג. מה שנראה לי כל כך טריוויאלי פעם, בן לוקח בת ובת לוקחת בן, הפך עם השנים למשהו שנראה כמעט בלתי אפשרי.
עכשיו, רק למען הסר ספק ולמען שמירה על בטחוני מפני ארגוני זכויות הנשים באשר הם, אני מודיע כאן חגיגית שזו בעיה שלי - ורק שלי. אתן אחלה. זה אני הדפוק. זה אני שלא מצליח לפתח עניין אמיתי באף בחורה. פשוט לא מצליח. ההגינות מחייבת לומר שגם ההפך קורה – אבל מלכתחילה אני לא ממש מעוניין, כך שזה כבר לא משנה.
מתישהו הבנתי שזה לא מסוג הדברים שחולפים עם הזמן, כמו פצעי בגרות, או אופטימיות. זה יכול להימשך כך לנצח. בלי לחשוב הרבה תפסתי את עצמי, נחוש וחדור מוטיבציה, והחלטתי שזהו. אני לא זז מכאן עד שאני לא מבין למה זה קורה ואיך אני נפטר מזה. שמעתם? לא זז!
בלי לבזבז אפילו רגע עשיתי את מה שאני עושה תמיד ברגעי נחישות חדורי מוטיבציה – התיישבתי.
בכל זאת, אני כבר לא ילד. מיד לאחר מכן חשבתי על כל החברות שלי לשעבר, אלה שכבר אהבתי פעם. אם איתן זה קרה, חשבתי, אין שום סיבה בעולם שזה לא יקרה גם עם אחרות, נכון? התחלתי לעבור על שמותיהן, מהראשונה ועד האחרונה, ולנסות לפענח מה בדיוק היה בהן, איך דווקא איתן זה הצליח.
נחתנו בארץ - היישר לתהומות הבלה בלה
את הראשונה הכרתי בצבא, שזה לא ממש נחשב. בכל זאת, צבא. את השנייה הכרתי אחרי הפסיכומטרי, שזה גם לא כל כך נחשב, כי הראש שלי עדיין היה עסוק בלפטל דברים ולא נשאר שום מקום להגיון בריא. את השלישית הכרתי *בטיול הגדול*, שזה גם בעייתי, כי זה לא בגבולות הארץ, ואלה לא החיים האמיתיים, ולך תדע איך זה יהיה כשנחזור, ורק פה יהיה המבחן האמיתי, וכל הבלה בלה המוכר והידוע. כשחזרנו לארץ גילינו מהר מאוד שכל הבלה בלה לא היה סתם בלה בלה. זה היה בלה בלה עם ערך מוסף. בקיצור, נפרדנו. את הרביעית שוב הכרתי – תחזיקו חזק – בחו"ל. מסתבר שאני איש של מערכות יחסים חוץ-ארציות. וגם איתה, אחרי שנה שלמה של אושר ועושר, נחתנו בארץ - היישר לתהומות הבלה בלה.
הטור הראשון:
מה כבר יכול להיות, אז היא תגיד לך לא
שגיא שחר
עד שאני כבר מתחיל עם מישהי, זה רק אחרי מסכת מעקבים מתישה, שמתחילה בבדיקה לוגיסטית (מוודא שהשיר מעפן, שהיא לא באמצע ריקוד בנות מעצבן, שחברה שלה בדיוק הלכה לשירותים ושהיא אחרי שתי כוסות יין לפחות) וממשיכה בשעה שלמה של שכנוע עצמי הזוי. פתאום נחתה עליי הארה
וזה לא שאני לא מנסה, אני מנסה כל הזמן. אני מכיר בנות, מדבר איתן, צוחק איתן, מפלרטט קצת (ועכשיו ברשותכם, רגע של קובלנה - מישהו מוכן להסביר לי אחת ולתמיד את המילה המטומטמת הזאת? כן, אני יודע. זה תרגום מאנגלית. יופי. אבל הלו, אתם שם מהאקדמיה ללשון, זה לא מפריע לכם? לא עדיף שתעזבו לרגע את כל השטויות האלה שאתם ממציאים ותתעסקו באיך לפטור אותנו מהפלירט הזה? זה כואב בלשון. פלירטט. פלירטטו. מפלורטט. פלרטטן. יש לכם הזדמנות חד פעמית לרכוש חזרה את אמון העם!)
ועדיין – בשורה התחתונה אני לא מצליח להביא את עצמי למצב של עניין עם אף אחת. כל פעם אני מוצא משהו מפגר אחר שלא נותן לי מנוח: לזאת יש גב קצת עקום, זאת קצת מלאה, ההיא עושה רעש כשהיא שותה תה, וזאת מדברת מהר מדי, וזאת לאט מדי, וזאת רעבה מדי, וזאת מחייכת כל הזמן, וההיא לא מחייכת בכלל, ולזאת יש ציפורן חודרנית ו.... אין לזה סוף.
הקלות בה אני פוסל על כל דבר מדהימה אותי בכל פעם מחדש. אני הרי יודע שזה שטויות. אז היא עושה קצת רעש עם התה, אז מה? זה אומר שהיא לא יודעת לאהוב? שהיא לא מדהימה? שהיא לא האחת בשבילי? כל זה בהחלט ייתכן, אבל אני אפילו לא מגיע לנקודה בה אני מגלה את כל הדברים האלה. אני מתייאש הרבה לפני כן, עוד בשלב השלוק הראשון. אין מה לעשות, כנראה שעוד לא סיימתי עם שלב השלוקים.
ואז, בדיוק באותו רגע, הבנתי מה יפתור את הבעיה. אי בודד.
הגעתי למסקנה שאם איכשהו אמצא את עצמי על אי בודד עם מישהי, זה בכלל לא ישנה כמה רעש היא תעשה עם התה, איזה לק היא תשים, או כמה מהר היא תדבר. הסבירות שאני אתאהב בה היא כמעט ודאית.
פשוט לא תהיה לי ברירה. אני אהיה חייב לדלג מעל השטויות, אהיה חייב להכיר אותה לעומק, ארצה או לא ארצה, ויותר מהכל – אכיר אותה כמו שהיא באמת. הרי העובדה ששנינו יודעים שאנחנו תקועים שם תנטרל אוטומטית את הצורך בלשחק משחקים, בלנסות להיות מי שאנחנו לא, את הצורך להרשים. וגם לא תהיה אף אחת אחרת שתסיח את דעתי. זה או היא או אף אחת - ובמקרה הזה כלום ממש לא עדיף על כמעט.
יש לי גם תחושה שבסיטואציה כזאת, כשכל הדברים מסביב כמו מה יגידו עליה החברים, או מה תחשוב המשפחה, או במה היא עובדת וכל שאר השטויות ייעלמו - אני אגלה פתאום שרוב הבחורות דווקא כן מתאימות לי. ושאני יכול להרגיש, ועוד איך.
אז מה כל זה אומר? זה אומר שאני בבעיה. עד שלא אצליח לנטרל את כל אותם גורמים מפריעים – שלי ושל הסביבה - סביר להניח שלא אמצא את מה שאני מחפש.
ועצם העובדה שאני מודע לזה עכשיו לא עוזרת בכלל. ההפך, היא רק מסבכת עוד יותר את הדברים. אז עד שאצליח לנטרל את כל הגורמים והשטויות קיבלתי החלטה: מחר, דבר ראשון על הבוקר, אני עולה על מעבורת ומפליג לאי הכי קרוב שאמצא, בין אם זה אי המטמון ובין אם זה אי אמון. העיקר שיהיה אי. יודעים מה? גם חצי אי זה בסדר, העיקר שיהיה שם חומוס.
מישהי רוצה להצטרף?
האימייל של שגיא
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
