"אמא, אני שונאת אותך"
היא דורשת מאמה עוד ג'ינס ועוד חולצה ועוד חצאית ומשוכנעת שאם אמא שלה מסרבת להמשיך בקניות, כנראה שלא אכפת לה ממנה. ד"ר רותי בן-זאב מציעה להורים למתבגרים תובעניים ללכת על חשיבה חיובית
השעה הייתה 7:40 וכל הבית היה על גלגלים. סימה מיהרה לעטוף את הסנדוויצ'ים של בר ולהתארגן ליציאה לעבודה. ליד דלת היציאה היא נתנה לבר את הסנדוויצ'ים והתכופפה לנשק אותה לפרידה. בר (בת 12 וחצי), זזה הצידה כעוסה.
"מה קרה?" שאלה סימה.
"את קמצנית", הזעיפה בר פנים.
"זה לא נכון. בסך הכול אני לא מסכימה לקנות לך את הג'ינס הזה. ההוצאות על הבגדים שלך בזמן האחרון נראות לי מוגזמות. רק לפני שבוע הוצאנו 500 ש"ח בקניון על העגילים שרצית", מיהרה סימה להצטדק.
"כל החברות צוחקות עלי. נמאס לי. את אף פעם לא מוכנה לעשות למעני שום דבר. את רק חושבת על עצמך", בשלב זה בר התחילה לבכות.
"כשאני הייתי בגילך לא העזתי לבקש מהורי לקנות לי כל הזמן. ידעתי להתאפק ולכבד אותם", התרגזה סימה.
"כן, כן. שמענו כמה שהיית 'מקסימה' ו'נפלאה'. מה שהיה לפני 100 שנה לא מעניין", על פניה של בר הופיעה ארשת של סלידה ומיאוס.
"אני לא מבינה מדוע אנחנו מנהלות את הויכוח הזה כל שני וחמישי. הסברתי לך כבר אלף פעם שאם תנדנדי זה לא יעזור", פסקה סימה.
"אני שונאת אותך. את לא מוכנה להבין שום דבר. ביום שישי יש מסיבה ואני חייבת את הג'ינס הזה!" צרחה בר והוסיפה לכך סיום מחריש אוזניים: "אני לא רוצה לחיות בבית הזה!" ואז יצאה בחטף מהבית וטרקה את הדלת מאחוריה.
"הבת שלי שונאת אותי"
הטונים הצורמים, המלווים בבכי, הכניסו את סימה ללחץ ועצבנות. היא הרגישה חסרת אונים מול הטחות האשמה של בר. "אני מבטיחה לך שאני האדם האחרון שאפשר להגיד עליו שהוא קמצן", היא פנתה אלי בקול רועד. "אני כל כך לארג'ית איתה. אני קונה לה בלי סוף ומפנקת אותה בכל כך הרבה מתנות... מה עלי לעשות? איפה טעיתי? הבת שלי שונאת אותי!"
חשבתי על ציטטה של ד"ר ליאו בוסקאליה (מחבר הספר "לאהוב זה את זה"): "הדבר הכי קל בעולם זה להיות אתה עצמך. הדבר הכי קשה בעולם זה להיות מה שאנשים אחרים מצפים שתהיה. אל תיתן לאנשים להעמיד אותך במצב זה".
איך סימה יכולה להתמודד עם המצב הטעון שנוצר, איך הורים אמורים לנהל שיחה עם ילדיהם שמפגינים זלזול בהם והאם קיימת אפשרות לתת "טיפים" כלליים להתמודדות עם מצבים כאלו בחיים?
ד"ר דניאל גולמן בספרו "אינטליגנציה חברתית" מסביר מה קורה בעימות מילולי בין אנשים, כאשר הוא מלווה במטען רגשי שלילי: "כשמישהו מרוקן את רגשותיו הרעילים עלינו - מתפרץ בכעס או באיומים, מפגין תיעוב או בוז - הוא מפעיל אצלנו רשת מעגלים של רגשות מעיקים דומים. למעשה כזה יש תוצאות נוירולוגיות חזקות. הרגשות מדבקים. אנחנו "נדבקים" ברגשות חזקים כפי שאנחנו נדבקים בווירוס הנזלת... מעבר למתרחש באותו רגע, אנחנו נתקפים מצב רוח שנשאר עימנו עוד זמן רב לאחר שהמפגש הישיר הסתיים".
גולמן מוסיף עוד מימד לדברים אלו – לדבריו, השימוש והחשיבה שלנו "בשפה חיובית", יוצר תהליכים חדשים בתפיסה שלנו ומגמיש את התגובה שלנו לסביבה. כתוצאה מכך, הדיאלוג שאנחנו יוצרים עם הסביבה משתנה לחלוטין. לכן הוא ממליץ תמיד לעצור בשעת כעס ולא להגיב "מהבטן". התגובה שלנו צריכה להיות, לא ממקום של אגו, אלא תגובה לאחר מחשבה. באותם רגעים של עצירה אנחנו צריכים לחשוב מה יהיו התוצאות של התגובה שלנו ובתרגום עממי: "אל תהיה צודק, היה חכם".
איך מיישמים את התיאוריה?
הרבה פעמים אנחנו מגיבים באופן אימפולסיבי למה שקורה לנו. לדוגמא: אם מישהו הכעיס אותי - אני אכעס עליו בחזרה או אם מישהו "חתך" אותי בכביש, אני "אראה לו מה זה". כלומר, התגובה שלנו היא תגובה ממקום של הישרדות ומלווה ברגשות שליליים. גולמן מציע לשנות גישה זו. הוא מציע לנו להשהות את תגובתנו על מנת שנוכל לחשוב על אלטרנטיבות אחרות לכעס ולתגובה השלילית.
איך מתמודדים עם ההצפה של הרגשות?
- עוצרים!
- חושבים - מה יצא לי מהתגובה האוטומטית, אילו רגשות מציפים אותי, האם רגשות אלו משרתים אותי בפתרון הבעיה?
- מכניסים פרופורציות - לקיחת מרחק מהסיטואציה יוצר אצלנו פרופורציות חדשות ופתרונות יצירתיים.
כאשר אנחנו (ההורים) עונים ומגיבים לצד השני (הילדים המזלזלים בנו) ממקום של כעס ופגיעות, אנחנו יוצרים תהליך שמעצים את עצמו עוד ועוד עד שאנחנו מאבדים שליטה מול הילדים שלנו. מצב זה יוצר אצל ילדינו תחושה שאין להם אפשרות לסמוך ולהישען עלינו.
לכן במקרה שלפנינו, אציע דרך (אחת מהאפשרויות הרבות שקיימות) להגיב בצורה שלא "תשבור את הכלים" וזה כמובן אחרי שהתקיימה עצירה מצידנו למול הטחות האשמה הכבדות. אביא לדוגמא משפטים שסימה יכולה להגיד על הדרך שהבת שלה מדברת אליה:
"הדרך שבה את מדברת אלי לא נעימה לי ופוגעת בי. אעריך זאת מאוד אם תדברי אלי אחרת. חשוב לי שתדברי אלי בכבוד. אני מניחה שזה יהיה יותר נעים לשתינו.
ודוגמא להתייחסות למהות של הטענות שהבת, בר, העלתה: "הדברים שאת מעלה מצריכים חשיבה נוספת מצדי. ייתכן וכדאי ששתינו נפנה זמן, נשב ונארגן בצורה מסודרת את סדרי העדיפויות של נושא הקניות. אני מאמינה שנגיע לפתרון".
כפי ששמתם לב, מילת המפתח היא – איזון. אנחנו לא מנטרלים לחלוטין את הרגשות, אלא ממתנים אותן. כאשר אנחנו מדברים בשפה החיובית (ולא השלילית), הקול שלנו משתנה ואנחנו לא "מנוהלים" על ידי הצד השני. כך אנחנו בעצם מנהלים דיאלוג אמיתי וממתנים את התגובה של הצד השני. הגישה החיובית מורידה לחצים ושיפוטיות ומנתבת את התהליך למציאת פתרונות יצירתיים.
ולכל הפסימיסטים שבתוכנו - אין ספק ששינוי גישה בחיים הוא תהליך עקבי שמצריך סבלנות וזמן ולכן אין פתרונות אינסטנט ואין קסמים. שינוי גישה הוא תהליך מתמשך, המלווה במודעות עצמית גבוהה או כפי שאמר הפילוסוף הנודע סוקרטס: "דע את עצמך!"
