שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    קרוב להפליא ורועש להחריד

    הרומן החדש של שז לא נמצא במרכז הספרותי, משום שהוא שייך לז'אנר הסיפורים שאסור לדבר עליהם, שעוסקים בטאבו שנפרץ באלימות ובדממה. אך הקריאה בו יוצרת ניגוד צורם ומרשים, בין עלילה מסויטת לשפה קסומה ופיוטית

    אשה בת 34 שוכבת עם אביה. אב בלי גיל שוכב עם בתו. במשך שנים רבות, כדבר יומיומי, זוהי חלק משגרת החיים של שניהם. הם גרים ביחד, חולקים את אותו חדר שינה ואת אותה מיטה ושוכבים כשמתאים. כשמתחשק. בייחוד כאשר מתחשק לו.


    אב בלי גיל שוכב עם בתו. "הרחק מהיעדרו" (עטיפת הספר)

     

    זאת הסיטואציה שבלב ספרה של שז, "הרחק מהיעדרו". ספר שחי הרחק מהמרכז הספרותי והחברתי הישראלי, ונושאיו כמעט ואינם נמצאים על במת הספרות העכשווית. בקריאה ברומן הזה, מרגישים כמה הוא שונה מנוף הספרים הישראלי. הוא לא שייך לסוג הספרים שיוצאים היום, ובמבט ראשון אפשר לטעות בו ולחשוב שהוא לא רלוונטי. הרומן החדש של שז אינו קרוב למרכז החברתי, משום שהוא מספר סיפור ששייך לז'אנר הסיפורים שלא מספרים ולא מדברים עליהם. סיפור על טאבו שנפרץ באלימות ובדממה.

     

    להסיט את זכוכית המגדלת

    לאבא של הגיבורה, אותה אישה חסרת שם, יש גם חיים מחוץ לבית: קריירה, חברים, נשים. ולה אין. יש לה פסיכולוגית ויש לה חברה אחת ועם שתיהן היא לא בקשר. הם אב ובתו, בוגרים אבל לא שווים. אך על הדפים הכתובים שז מביאה רק את נקודת מבטה של הבת, שבתוך מערכת היחסים הזאת, חיה בנסיבות חיים קשות ואיומות.

     

    הדמות הראשית נכתבת כדמות מובחנת בעלת פרטי חיים יחודיים. אך אם מסיטים במעט את זכוכית המגדלת, חייה הם סיפור מוכר וכללי של דיכוי ניצול ופחד: פחד משתק מול ההתעללות, פחד ממה שקרה בעבר, ופחד מעוד חור שחור בעתיד. לגיבורה אין יכולת לדמיין עתיד אחר טוב יותר, ועניין זה לא ייחודי רק לה ולנסיבות חייה. אפשר לקרוא את זה כעדות מהתופת של כל מי שחווה דיכוי נפשי וניצול מיני, ולא יכול לדמיין חרות גופנית בתוך החשכה.

     

    האלימות שמופעלת על הגיבורה על ידי אביה מתפשטת גם אל תוכה, אל תוך חלומותיה ותפיסת המציאות שלה. כנגד, היא מפעילה אלימות בחזרה – במציאות שהיא כמו חלום, שאולי היא בעצם חלום - אך אלימות זו היא לא בהכרח מנגון הגנה. האלימות של הגיבורה ברומן בנויה בעצם כמהלך היחיד שהיא מכירה.

     

    היא פועלת באלימות כלפי אביה וכלפי הגוף שלה, כלפי המחשבות והחלומות שלה. היא מנסה להדחיק בכוח את מה שקרה וקורה לה, להתכחש לחייה, ומייחלת להתייחס אל חוויותיה כאל סרט שקרה למישהו אחר. לכן ברומן הקווים בין מציאות לפנטזיה לסיוט, מטשטשים ללא הרף.

     

    הפיוט שבסיוט

    שז היא לא רק יוצרת, אלא גם ואולי קודם כל, משוררת. המעבר של שז בין פרוזה לשירה על ידי חזרות תכופות ופיוט בשפה, מחזקים את תחושת הגבולות הפרוצים, או יותר מדויק, את תחושת האין גבולות שמתבטאת דרך עלילה הקשה:

     

    "יום אחד אהיה בריאה, אהיה בריאה, אהיה בריאה, לא ייתכן אחרת. מזון משובח בא אל פי. לא ייתכן שלא אהיה בריאה, יום אחד אהיה בריאה, אהיה בריאה, אהיה בריאה. אבי מבשל. מדי יום. מדי יום. מדי יום. משעות הבוקר המוקדמות ועד הצהריים. מקלף, חותך, קוצץ, מערבב. כבר שנים הוא מנסה לשכנע אותי לאכול ארוחת בוקר. אני שונאת. עושה לי בחילה".

     

    הימים של הגיבורה נמתחים, נמרחים ומתכווצים במהלך הקריאה. העולם שסביבה מזכיר לעיתים את עולמה של אליס בארץ הפלאות על ידי השינויים הקיצוניים שחלים בו. רק שארץ הפלאות של הגיבורה נחווית כמו הזיה או סיוט.

    הגיבורה ברומן מופעלת כמו בובה על חוט בתוך ההזיה הזאת, ואין לה כמעט תנועות משל עצמה.

     

    שז לא חוסכת מהגיבורה שלה וגם מהקוראים, זוועות בצורות שונות. ובמובן זה עלילת הספר היא קצת כמו טלנובלה. כל דבר רע שיכול לקרות בסיטואציה הזאת קורה, ומעט הקלה או שחרור מתרחשים רק כאשר הגיבורה מתחילה לבצע פיזית, תנועות משל עצמה. הבעיה המוצגת במיטב הסצנות בספר היא ההתעללות הקבועה. אך הפתרון שמציעה הגיבורה למצבה הופך לתמה שחוזרת על עצמה שוב ושוב - לזוז בכוחות עצמך, להתנער מהחלום שהוא סיוט, ולהסיר את הכישוף שמטיל עליך שיתוק:

     

    "רצתי ברחובות כמו מטורפת פרועת שיער מנופפת איברים מלאה ארטישוק ארטישוקים בסלים שאני

    סוחבת אתי על אף מרוצתי מנין לי הכוח לרוץ מנין פתאום הכוח מישהו רץ אחרי זה לא אבא שלי מישהו זר רץ בעקבותי יש רכב קטון זה רק הרכב שלי הוא נוסע לאט-לאט כמו צב ואם ייסע ברוורס אולי יגיע מהר יותר למטרה אבל אני לא מרשה לנסוע ברוורס כי אני כל כך עייפה כבר וכל כך מותשת שרק קדימה ורק הפנים קדימה ובאמת הפנים קדימה וכל הגוף אחורה זה כמו רוח גדולה רוח נוראה קמה באה והיא קורעת את הדבר הזה שהוא הגוף שלי לשניים זה הראש קדימה ומהצוואר אחורה אז ככה זה היה ככה זה עכשיו ככה זה יהיה תמיד".

     

    "הרחק מהיעדרו" הוא ספר לא נעים לקריאה, שמצליח בזכות כוחות פנימיים להיות דווקא כן נעים לקריאה. הנושא שלו איום וקשה, קיימים בו תיאורים גרפיים מעוררי בחילה של חורבן נפשי ועליבות, ובגלל כל אלו היופי העולה ממנו כל כך מפתיע. הרומן הקצר הזה, יוצר צליל צורם ומנוגד בין העלילה החושפנית והכואבת, לבין השפה הפיוטית שמתארת את העלילה. ואולי כאן נמצא כוחו של הספר שיוצר קסם כבד ואפקטיבי, כזה שקשה לשכוח אותו בתום הקריאה.  

     

    "הרחק מהיעדרו", מאת שז. הוצאת "עם עובד", 154 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שז. מחוץ למרכז הספרותי המקובל
    צילום: חנה אשורי
    לאתר ההטבות
    מומלצים