שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    למה ליצ'י יקר יותר מבננה? פסיכולוגיה של מחירים

    האם ליצ'י נתפס בעינינו כיוקרתי יותר מבננה משום שהוא יקר יותר, או שהוא יקר ממנה משום שהוא יוקרתי יותר. מבולבלים? בצדק. בסופו של דבר לפעמים פרי הוא רק פרי. כך משנה הכסף המודרני את אופן המחשבה בחברה שנשלטת על ידי מספרים

    כמו טלוויזיה, רדיו ועיתונים, גם הכסף הוא מדיום, אמצעי. הטלוויזיה נמצאת בינינו לבין האולפנים. העיתון מנייר נמצא בינינו לבין העיתונאים והרעיונות שלהם והכסף בינינו לבין אנשים אחרים ומוצרים אחרים שהכלכלה מציעה לנו. וכמו שכל מדיה (רבים של מדיום) חדשים משנים את החיים שלנו ואת התרבות שלנו, כך גם הופעת הכסף ההמוני. הופעת הסלולרי הפכה אותנו לזמינים תמיד. אפשר להשיג אותנו בכל מקום ובכל מצב. הלכה הפרטיות. הבוס, האישה, הבעל - כולם מצפים שנחזור אליהם מיד, אסור לנו להתעלם. כך גם הכסף שינה אותנו. בזה עוסק הסוציולוג של הכסף גאורג זימל.

     

    בפרקים הקודמים

     

    כולנו מתמטיקאים

    גאורג זימל חי בין השנים 1858 ו-1918. הוא היה סוציולוג ממוצא יהודי שחי ופעל בגרמניה. במשך שנים רבות התקשה להתקבל לממסד האקדמי בגרמניה, אולי בגלל מוצאו היהודי. אבל הסוף הוא טוב והוא נחשב חלק מחשובי הסוציולוגים של המודרניות.

     

    שניים מהנושאים אותם חקר זימל היו העיר המודרנית החדשה והתוססת מצד אחד והכסף מצד שני. שניהם היו, לדעתו, גורמים משמעותיים בעיצוב החברה המודרנית ושניהם היו קרובים וקשורים בקשר סיבתי. כדי להסביר את הדבר הזה נתחיל ברוח של התרבות שלנו; הרוח המחשבנת. ובכן, זימל אומר שכולנו מחשבנים כל הזמן. הפכנו למתמטיקאים של החיים. כל היום אנחנו מתעסקים במספרים, בנוסחאות ובמידות.

     

    תחשבו על זה. השעה מבוטאת במספרים. לנו זה נראה טבעי ואנחנו לא טורחים לחשוב על זה, אבל פעם זה היה שונה לגמרי. בניגוד לאבות אבותינו החקלאים שהתעוררו כשעלתה השמש והלכו לישון בחושך, אנחנו מתעוררים בשעות קבועות ומדויקות בדיוק מכאני – מכשירני.

     

    כשהמסך של המכשיר האלקטרוני שנקרא "שעון מעורר דיגיטאלי" מראה את המספר 07.45 אנחנו קמים. המשכורת שלנו מתחילה להימנות כאשר אנחנו מעבירים כרטיס. אם איחרנו זה יכול להיות מחושב לפי המספר הבא: 08.03, אשר מסמן חלקים קטנטנים ומדודים של היממה.


    השפן הממהר מעליזה בארץ הפלאות. להתרוצץ בעולם של מספרים

     

    המשכורת מחושבת במספרים. על קלמנטינות ואגסים אנחנו משלמים לפי משקל. המס יורד במספרים. ההפרשה לפנסיה גם. רוב האקטים בחיים שלנו, ככה אומר זימל, דורשים חישוב מדויק. והחישוב הזה הוא תוצר של כלכלת הכספים המודרנית.

     

    המכניזציה הזאת של החיים המודרניים קשורה גם להתפתחות הטכנולוגיה, לא רק לכלכלה. כן, כמו בדוגמא שנתנו, פעם השמש, נציגת הטבע, העירה אותנו. אחר כך נוצר מכשיר מכני שמכיל גלגלי שיניים וכשהמחוגים שבו מגיעים למקום מסוים מדויק אנחנו קמים. והטכנולוגיה המודרנית היא התוצר של המדע. והמדע שלנו, המודרני מתייחס לעולם, כך כותב זימל, כמו אל בעיה מתמטית ענקית. כל שאלה מדעית על העולם צריכה בסופו של דבר להתבטא בצורת נוסחה.

     

    וכמו שהמדע הממוספר והמכומת שלנו (מלשון כמות) פועל, כך גם פועלת החברה, והנה גם תחום כמו הכלכלה – שהיה שייך במשך שנים למדעי הרוח, החברה והמדינה – הופך גם הוא למדע מתמטי נוסחתי, וכלכלת הכספים שלנו המתמטית היא זו שמביאה לחיים שלנו את הדיוק החשבוני.

     

    למה סחורה נחשבת יקרה?

    המטרה שלנו בטור הזה ובטור הבא שיעסוק בזימל תהיה להסביר איך הכנסת הכסף המודרני משנה את פני החברה, את ההרגלים שלנו, ההתנהגויות שלנו ואפילו את האופי שלנו כבני תרבות. כדי לדבר על זה נתחיל בהסבר כמו גיאומטרי של השוק. וכדי לדבר על הגיאומטריה של השוק נתחיל לדבר על הנקודות שמרכיבות אותו: על הסובייקטים (אנחנו, בני האדם) ועל האובייקטים (החפצים שאותם אנחנו משיגים).

     

    ובכן, פילוסופים המכונים "תועלתנים" (דיברנו כבר על התועלתן ג'רמי בנתאם) טוענים שהערך של הסחורה נובע מתחושת ההנאה שהיא נותנת. למה הם מתכוונים? הם אומרים משהו כמו "בכל דבר גלומה תחושת הנאה פוטנציאלית והיא – תחושת ההנאה הפוטנציאלית האחראית לכך שאנחנו תופסים את הדבר כבעל ערך ובהתאם לכך אנחנו גם מתמחרים אותו".

     

    בננה נותנת הנאה קטנה ולכן מתמחרים אותה כזולה ביחס למכונית שנותנת תחושת הנאה גדולה ורבה יותר. לכן מכונית יקרה יותר. אבל זימל חושב אחרת, ואפשר להמחיש את הטענה שלו בצורה גיאומטרית, כפונקציה של מרחקים בין סובייקט לאובייקט.

     

    נסביר: הערך של הסחורה, ככה זימל אומר, לא נובע מתחושת ההנאה, אלא, וזה מעניין מבחינה פסיכולוגית, מהמרחק שמתקיים בין הסובייקט לאובייקט ההנאה העתידי; בין האדם לדבר; לסחורה.

     

    נניח שאני נמצא בנקודה א' ויש שני אובייקטים: אחד קרוב ואחד רחוק. הרחוק ייחשב בעל ערך יותר. ומה הכוונה לרחוק? רחוק הוא קשה להשגה. החפצים, ככה זימל טוען, הם לא קשים להשגה בשבילינו בגלל שהם יקרים, אלא אנחנו מחשיבים כיקרים אובייקטים שקשה לנו להשיג אותם.

     

    כלומר, כשאני עומד מול חלון ראווה מלא יהלומים במחירים אדירים ומרגיש שאני לא יכול להשיג אותם כי הם יקרים, אני צריך להבין שבמערכת החברתית-כלכלית זה פועל הפוך. הם יקרים כי הם קשים להשגה.

     

    זה נשמע לנו מובן מאליו, לא? יהלום הוא יקר כי הוא נדיר וכי קשה לייצר אותו. זה באמת מובן מאליו וזה לא בדיוק מה שזימל מנסה להגיד לנו. הוא לוקח אותנו עוד שכבה למטה אל הרובד הפסיכולוגי שלנו. משם, מהלמטה הפסיכולוגי האישי, משם מגיע הערך האובייקטיבי של החפצים. ועל העומק הפסיכולוגי הוא רוצה לבסס את מחירי השוק של הדברים.

     

    ואיך זה פועל? זה מתחיל בזה שאני רוצה שני דברים: תפוח וליצ'י (ליצ'י למי שלא עאלק-מעודן מספיק הוא פרי ממוצא סיני שמגודל גם בארץ, אבל הוא קשה יותר להשגה). בגלל שליצ'י מגודל במעט מקומות קשה להשיג אותו, ולכן, פסיכולוגית, הוא נתפס בעינינו כיקר יותר וכבעל ערך רב יותר.

     

    ובגיאומטרית, המרחק שלנו מהשגת חתיכת ליצ'י גדול יותר מהמרחק שלנו מהתפוח שמתחשק לנו. לכן, בגלל המרחק הליצ'י נחשב – פסיכולוגית – יקר יותר. ולמה היה לנו חשוב דווקא להשתמש בדוגמת הגיאומטריה? הרי הדבר הזה מובן גם בלעדיה. ובכן, התשובה היא שהגיאומטריה נחוצה לנו כאן כדי להמחיש את התהליך של האובייקטיביזציה שעוברת הכלכלה מכלכלה פסיכולוגית-סובייקטיבית לכלכלה חברתית-כללית.

     

    ובמילים פשוטות

    נסביר את המילים הגבוהות. אמרנו שאנחנו, כל אחד מאיתנו נותן ערך אישי לדבר מסוים והערך שהוא נותן לו תלוי במרחק של אותו אדם מהחפץ. זהו ערך סובייקטיבי, כי הוא עולה ממני – הסובייקט הפרטי, מהפסיכולוגיה הפנימית שלי. אם נצייר את העולם הזה על לוח נראה אותי במרכז ולידי במרחקים שונים נראה ציורים של תפוח ושל ליצ'י ושל מכונית שתהיה הרבה יותר רחוקה.

     

    וגם נראה על הלוח עוד מיליוני אנשים ולידם במרחקים שונים חפצים שונים. עד כאן המימד הסובייקטיבי-אישי- פסיכולוגי של הכלכלה. אבל הכלכלה לא מתפקדת ככה. כלכלת הכספים המודרנית שבה אנחנו חיים מעלימה את הרצונות הסובייקטיביים שלנו. הרצון שלנו הפסיכולוגי לא משנה כשיש כל כך הרבה אנשים. בעצם הכלכלה הופכת למעין תחשיב ממוצע של כל המרחקים ושל כל הרצונות.

     

    לכן, בציור שלנו נמחק את האדם, את הסובייקט, ונישאר רק עם אובייקטים שמפוזרים בכל מני מקומות על הלוח. מה שעשינו עם המחיקה של האדם – הסובייקט הפרטי בציור – נקרא תהליך של אובייקטיביזציה. מחקנו הרי את הסובייקט ונשארנו עם אובייקטים – מוצרים שונים שמצוירים על הדף שלנו. מיליארדי מוצרים שמיליארדי בני אדם רוצים.

     

    אבל, כזכור, על הדף שלנו יש רק ציורים של מוצרים, לא של האנשים שהגדירו אותם בהתחלה באמצעות המרחק שלהם מהמוצרים. עכשיו מול הדף הזה שמלא במיליוני מוצרים (שרצו אנשים מהשכונה שלי) מתחיל מעין תחשיב חברתי אוטומטי שבו היחסים והמרחקים שבין החפצים מתרגמים למחירים של הדברים.

     

    והמחירים האלה מתבטאים ביחידות מספריות המכונות "כסף". מופשט קצת. ואיך כל זה קשור לאופי שלנו ולחברה האנושית שלנו? על כך בטור הבא.

     

    ד"ר אושי שהם-קראוס, סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com 

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בננות במרחב
    צילום: ירון ברנר
    ד"ר אושי שהם-קראוס
    מומלצים