אתה פוסל אותי כי לא אישרתי אותך בפייסבוק?
האם מידת היכולת שלי להתאים לך תלויה כולה באישור אחד קטן של חברות? האם מכיוון שאיני רוצה שתבחן ביתר קירוב את התמונות שלי מלונדון או מסדר פסח שנה שעברה, בעוד איני יודעת אפילו איך קולך נשמע, משמע שאיננו מתאימים?
באתר הוא נראה כל כך נורמלי, שלרגע ממש התפתיתי להאמין שבאמת יש משהו אמיתי בעיניו. אז הוא השאיר לי את המייל ומיהרתי לשרבט לו איזה שלום כזה, אני דייזי, מספר הכרטיס שלי הוא כזה וכזה, ומובן שלא שכחתי להוסיף סמיילי ולכתוב שיהיה לו יום יפה.
ערב לפני כן ישבתי עם חברתי הטובה ואמרתי לה שלפעמים אני מוכנה להישבע שעדיף להיות לבד. מה כל כך נורא בלבד שלי? האם עדיף להתכונן נפשית, להתלבש במיטב מחלצותיי, להיות אופטימית ולהאמין שהפעם זה יילך, ואז להגיע לדייט ולדעת שסופו יהיה כמו שאר הדייטים שקדמו לו? ולראיה, הבחור האחרון שנפגשתי איתו. כשהוא פנה אליי באתר חשבתי שהוא סופר חמוד, ובטלפון הוא היה חמוד עוד יותר. כשהוא הגיע לדייט הבנתי לחרדתי הרבה שכבר פגשתי אותו בעבר, ואפילו יצאנו מספר פעמים. להגנתי ייאמרו מספר טיעונים: אני נחושה בדעתי למצוא את האחד שלי ולכן יוצאת עם מספר רב של גברים ולא מתייאשת, ולכן ייתכן, בטעות, כך במקרה, שהדבר נפל בין הכיסאות.
אני יודעת שהגבר המושלם לא יהיה מושלם. אני יודעת שיהיו לו פגמים ושריטות, כמו שיש לכולם. אבל אני גם יודעת שהוא יהיה מושלם עבורי, על כל פגמיו ושריטותיו, שאלמד לקבל ולאהוב, כמו שהוא ילמד לקבל ולאהוב את שלי. ובעודי חמושה בידיעה הבלתי מעורערת שהדבר הכי חשוב לי הוא להיות נאמנה לעצמי - יחד עם היושרה שלי והדבקות במה שאני רוצה ומחפשת - אני יוצאת לעולם ומחפשת את האחד בשבילי.
לא עברה שעה, ובקשה לחברות קיפצה מולי בפייסבוק. חברות? אני בקושי יודעת את שם המשפחה שלך. כמדיניות כללית אני לא מאשרת אנשים שאני לא מכירה, ובוודאי שלא גברים שהתחילו איתי לפני שתי דקות באתר הכרויות. אז לחצתי על "התעלם". אבל הבחור לא ויתר, ולאחר כמה שעות בצבץ לו מייל נוסף ממנו בתיבת הדואר שלי. "היי דייזי, שלחתי לך בקשת חברות, אשמח שתאשרי אותי". כתבתי לו שאני לא מאשרת אנשים שאני לא מכירה, "אם נכיר יותר לעומק נוכל לפתוח את זה לדיון חוזר".
"אם כך יקירתי", הכריז המייל הבא ממנו, "שיהיה לך בהצלחה".
לאן הגענו, אני שואלת? האם באמת מידת היכולת שלי להתאים לגבר הניצב מולי תלויה כולה באישור אחד קטן של חברות? האם מכיוון שאיני רוצה שתבחן ביתר קירוב את התמונות שלי מלונדון או מסדר פסח שנה שעברה, בעוד איני יודעת אפילו איך קולך נשמע, משמע שאיננו מתאימים? האם מכיוון שאני מאמינה שרשת חברתית היא בדיוק זה – רשת חברתית – המיועדת לאנשים המכירים אותי ולאנשים להם אני מרשה לראות את הסטטוסים השמחים וגם העצובים, את התמונות בהן השיער שלי לא מסתדר וגם את אלה בהן אני נראית כאילו הרגע התגלגלתי מהמיטה, האם מכיוון שחסמתי את הפרופיל שלי מכל הכיוונים – נגזר עליי להיות לבד?
זווית גברית:
תכירו את פיני, המגנט הדוחה
קורטז אורבאן
נשאלת השאלה, איך סינגל, שכל חייו מייחל למישהי מיוחדת שתתפרץ לחייו בסערה, מכניס אותה לחייו בדלת הראשית, אבל דואג לבעוט אותה החוצה מבעד לדלת האחורית? והתשובה די פשוטה: סביר להניח שמדובר בפי"ן
בנוסף, לא זיהיתי אותו מהתמונה שלו. כשהוא יצא מהאוטו זיהיתי אותו מיד, אבל הוא לא זיהה אותי. כשלא הצלחתי להתאפק יותר וסיפרתי לו שאנחנו כבר מכירים, הוא התבונן בי בריכוז ואמר שבפעם הקודמת שיצאנו הוא הפסיק להתקשר כי הייתי מלאה יותר, ומיהר לסייג (לאור ארשת פניי ה-ה-מ-ו-מ-ה) שאני צריכה לראות זאת כמחמאה.
האם באמת עדיף לצאת לדייטים כאלה מאשר לשבת בבית עם ספר טוב, או עם סרט סוחט דמעות שראיתי כבר אלף פעם בעבר? האם באמת שווה לכתת את רגליי בגשם או בערב קר במיוחד בשביל לצאת עם עוד טיפוס שייכנס להיכל התהילה של הטיפוסים שפגשתי בדרך, במקום להתכרבל לי בכיף מתחת לפוך, בפיג'מה האהובה והנוחה שלי?
מפסיקה לחלום על עתיד ורוד ומהמם עם גבר חלומותיי
בימים כאלה, מול גברים כאלה, אני מפסיקה לחלום על עתיד ורוד ומהמם עם גבר חלומותיי ומתחילה לחשוב על איך אני מארגנת את חיי כך שיתאימו למה שאני רוצה ולאן שאני שואפת להגיע.
בכרטיס שלי כתבתי שאני מחפשת מישהו שיצעד איתי את המשך הדרך ולא מישהו שישלים אותי, כי אני בן אדם שלם. איני מחפשת את החצי השני, כי מעולם לא הייתי בן אדם חצוי. לקח לי זמן להגיע לכאן, אבל הנני כאן. לקח לי זמן להיות שלמה עם מי שאני במאה אחוז, להבין ולקבל בהבנה את הטוב עם הפחות טוב, את השגעונות והתסביכים הקטנים, את הדברים המעולים שעושים אותי לבן אדם שאני, ואת הדברים הפחות מעולים, שגם הם עושים אותי לבן אדם שאני. למדתי שאני מיוחדת, שאני שווה, למדתי להאמין בעצמי ובמה שיש לי להציע לעולם, ולא רק לגבר הנכון. עשיתי רשימת מכולת והגדרתי לעצמי מה אני רוצה ומה לא, מה חשוב לי הכי מהכל ומה פחות, על מה אני מוכנה להתפשר ועל מה בשום פנים ואופן לא, עם מה אני יכולה לחיות ועם מה לא.
עוד מבט:
למרות רשימת המכולת יש לפעמים הפתעות
גיגה
הרשימה שאיתה אנחנו הולכים לקניות עוזרת לנו להתייעל. היא מפנה למדפים המתאימים וכוללת את המוצרים ששמנו לב לחסרונם, שלא נשכח. אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים לדבוק רק בה. לפעמים יש מבצע, או מוצר שלא שמנו לב שחסר לנו
לא קלה היא דרכנו. ואני מנסה בכל הכוח לא להתייאש ולוותר כל פעם מחדש, כל פעם שאני יוצאת לדייט איום ונורא או נתקלת בבחור שאין לן מושג מהחיים שלו, כי אם היה לו הוא היה יודע שיש חיים מחוץ לפייסבוק ולא פוסל אותי על סמך הסירוב שלי להוסיף אותו לשורות חבריי. אבל לפעמים, לפעמים נגמר לי הכוח. גם כשבין דייט איום אחד לאחר אני נתקלת בבחור נחמד, גם כשאני מסיימת את הערב וחושבת לעצמי שהיה לי נחמד ומעניין, משהו קורה כדי להזכיר לי שמסעי הארוך עוד לא הגיע לסיומו. לפעמים מה שקורה הוא אני. לפעמים, נחמד ככל שהוא יהיה, הוא לא מעורר בי שום רצון לגעת בו, ועל זה אני לא מוכנה להתפשר. לפעמים אחרי שתי פגישות אני לא מבינה למה כל כך התלהבתי מלכתחילה. לפעמים אני חוזרת הביתה נלהבת והוא לא מתקשר. לפעמים זה פשוט לא מסתדר, עם כל הרצון הטוב.
ממלאה את ימיי בדברים שאני אוהבת לעשות
כשנגמר לי הכוח, כשאני מרגישה שעוד דייט אחד אני צורחת, אני לוקחת פסק זמן ומתרחקת. אני ממלאה את ימיי בדברים שאני אוהבת לעשות, פוגשת חברים שאני אוהבת לראות, קוראת ספרים ושוקעת בהם בשקיקה, מסדרת ומטפחת את ביתי האהוב, ונזכרת שחיי הם יותר מחיפוש בלתי נלאה (ובלתי נגמר, כך נראה לפעמים...) אחר בן-זוג.
אחרי נשימה עמוקה אני חוזרת לצלול במים העמוקים. אבל לא כי אני חייבת, אלא כי אני רוצה. בסופו של יום לא רע לי בלבד שלי, אך אני יודעת שיהיה לי טוב גם ב-ביחד. בסופו של יום אני רוצה מישהו שיחלוק איתי את חיי, לא כי זו חובה, אלא כי זו זכות. בסופו של יום אני כמהה למישהו לתת לו את כל מה שיש לי לתת, לחשוף בפניו את ליבי, לתת לו את אהבתי, ולדעת שזכיתי לא רק לאהוב כי אם גם להיות נאהבת.
בימים כאלה אני מוצאת את עצמי חוזרת לאותו אתר, לאותו ניגון מוכר. ליבי שוב מתמלא באופטימיות, בתקווה ובאמונה שהאחד שלי עוד בוא יבוא.
ואם לא, גם אז אהיה בסדר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
