שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גילוי לב
    "פטפטת מרובת מלל" ו"דברי ריק", כך כינה טולסטוי את יצירות המופת שכתב. לכבוד מאה שנים למותו, חוזר בוריס זיידמן אל היוצר ששנא את יצירותיו ולאנשים שזיהו בו גאונות אלוהית

    כשאני חושב על טולסטוי, ועל תאריך הציון של מותו שחל השבוע, עולה בי שאלה בלתי נמנעת: עברו רק מאה שנה? והשאלה שרודפת את שאלת ה''רק'' היא כמעט זהה ומתברכת ''רק'' בהבדל אחד. במילת ה''כבר''. כבר מאה שנה?


    "אנה קארנינה". פסגת העומק או פטפוט נדוש? (עטיפת הספר)

     

    נדמתי ונדהמתי עוד יותר כשבחישוב קל (אבל עם היכולות המתמטיות שלי, גם לחישוב הקל הזה הייתי זקוק למחשבון), גיליתי שנולדתי רק כחמישים שנה אחרי מותו של לב ניקולאייביץ'. ואז נדהמתי שוב, כשמגע מגושם נוסף על מקשי המחשבון, גילה לי כי נולדתי בסך הכול כעשרים שנה אחרי המלחמה ושלום של המאה ה-20. והנה אני כבר כשלושים שנה אחרי מלחמה בלי שלום שלנו, שכשפרצה הייתי ילד כבן עשרים, המחופש לחייל.

     

    ככה זה טולסטוי. רק השם הזה מביא אותך למחשבות מלחמה-ו-שלומיות, קיומיות, אפיות. מחשבות נצח מול מעשי רגע. והמחשבות האלה החזירו אותי אל קירות בית ילדותי, המתוארות ברומן הראשון שלי ''המינגווי וגשם הציפורים המתות''. חטיבת חייליו של טולסטוי במדי חום-חאקי, ניצבה על המדף האמצעי של ארון הספרים רב הקומות בביתי. אולי במקרה ואולי לא, בגובה שהיה בהישג אורך זרועותי הקצרות דאז. עשרים חיילי כל כתבי. כל כתבי לב ניקולאייביץ טולסטוי.

     

    וזכור לי הרגע של הנגיעה הראשונה. הנגיעה הראשונה בכרך הראשון. וזכורה לי דמותו של הסב שנבטה אליי משערו של אותו כרך. סב עמוס מחלפות שיבה הנובעות מפסגת ראשו, מתנקזות אל סנטרו ומשם גולשות מטה אל חזהו. וכפות ידיו שלובות על בטנו. אולי כך דמיינתי לעצמי את אלוהים. פנטזיה של ילד שלא האמין באין-אלוהים. ומהמשפט הראשון ב''אנה'' הסכמתי איתו, עם אלוהי הלב ניקולאייביץ'.

     

    הסכמתי איתו שמשפחתי מאושרת בדיוק כמו כל המשפחות האחרות של ילדותי הסובייטית-מאושרת. אבל אומללה רק בדרכה שלה, כי חשתי איזו אומללות שהייתה רק שלנו. ושבשפה המוזרה שעוד לא דיברתי בה אז, ימצאו לאומללות הזו שם: דור שני.


    טולסטוי ברוסיה של 1908 (צילום: gettyimages)

     

    הדפדוף החוזר בהם גילה לי שוב, כמה הוא, טולסטוי, רב ועשיר, מ''מלחמה ושלום'' ועד ל''אנה קרנינה'', שהיו לפייבוריטים עולמיים. עולמיים אולי, אבל מהזווית האישית שלי, לצד כמה סיפורים קצרים גוגוליים וצ'כוביים – אבל בכל זאת טולסטויים לחלוטין – גיליתי מבין עמודיהם המצהיבים של כרכיו, כמה מחזות, כמה סיפורי עם, כמה מחשבות פשוטות על האדם והטבע ועל טבע האדם. וכל אלו הסתודדו והסתתרו מבוישים בצילם של אנה ו-וורונסקי, נטאשה ופייר, ליובין (ולא לוין!) וקיטי. עולמות ומלואם.

     

    המנות העיקריות של טולסטוי

    האם הוא עצמו, שאלתי את עצמי, טולסטוי הגדול, ראה ב''אנה'' וב''מלחמה'' את פסגת עומקה של אמירתו הספרותית? ואז הלכתי לידידי הישן והטוב GOOGLE.RUSSIA. תראה לי, דרשתי בשפת אימי, מה אמר לב ניקולאייביץ עצמו על אנה קרנינה ומלחמה ושלום? והאם הצמרמורת שאחזה בי דווקא מנגיעתם של סיפוריו הקטנים, נובעת מקטנותי? או שמה גם הסופר הגדול עצמו ראה בהם קצת יותר ממתאבן לקראת מנות ''האנה והמלחמה'' העיקריות?

     

    לאחר התעקשות רוסית קוקטית-מתנשאת (הכה אופיינית לבנות עדתי) פתח לי הגוגל הרוסי את הדלת (או במקרה שלו את החלון) והציג את דעתו של גדול מספרי הסיפורים, על שני האפוסים שלו, שנחשבים אולי לגדולים בעולם. וכך גילה לי שבינואר 1871 כתב טולסטוי למשורר אפאנאסי פט: "כה מאושר אני, שלעולם לא אכתוב עוד פטפטת מרובת מלל כמו ''מלחמה'". וב''יומני הסודי'' בדצמבר 1908 (שנתיים לפני מותו) כתב טולסטוי: "אהבת הבריות נתונה לי עבור אותם דברי הריק כמו מלחמה ושלום, שרק להן, לבריות, נראות כבעלי חשיבות עליונה".

     

    והנה הגעתי בשיטוטי אל קיץ 1909, שנת חייו האחרונה של טולסטוי. אחד ממבקריו הרבים (הכוונה למבקרים מלשון ביקור חברי, ולא טפילי הספרות מלשון ביקורת ספרותית) באחוזתו ''יאסנאייה פוליאנה'' אמר כך: "הרשה לי להביע בפניך את תדהמתי ואת תודתי, על כך שיצרת עבור העולם את ''מלחמה ושלום'' ואת ''אנה קרנינה", ועל כך, השיב טולסטוי:

    "זה שווה ערך למצב בו מישהו יבוא אל תומאס אדיסון, ויביע בפניו את הערצתו הנצחית, על הוירטואוזיות שמצליח להפגין הוא, מר אדיסון, ברקדו את ריקוד המאזורקה הפולני".

     

    אך לעומת התגובות המצטנעות של היוצר, הייתי רוצה להביא בפניכם את תגובתם של כמה מאנשי רוח על מהותו של האיש. האיש שכינה את שני אבני הדרך בספרות העולמית, שגוללו על ידו עצמו – ''פטפטת מרובת מלל''.

     

    נשימה מדודה של ים

    דמיטרי מרשקובסקי, סופר, משורר, מתרגם והיסטוריון, פילוסוף ותיאולוג, אמר על טולסטוי כך: "פניו הם כפניה הייצוגיות של האנושות. ובאם שוכני עולמות החיצון, שואלים היו בדרך כלשהי את עולמנו – מי אתם? הייתה יכולה האנושות להשיב בהצבעתה על טולסטוי: הננו שם. בדמותו של האיש הזה".

     

    גם תומאס מאן, בכבודו ובעצמו, פסק כך: "ייתכן ומאז הומרוס עצמו, לא ידע העולם ''צייר'' נוסף, כה אפי, כה נצחי וכה עוצמתי, עד שהופיע על בימתו טולסטוי. האפוס ביצירותיו חי ובועט, ובאותה עת נצחי עד אין סוף. הריתמוס של כתיבתו דומה לנשימתו המדודה של הים".


    תומאס מאן מפרגן לריתמוס של טולסטוי (צילום: gettyimages) 

     

    אפילו גדול מהפכני הזמן החדש (לא ולדימיר אילייץ' לנין, אלא מהאטמה גנדי) הרהר בזו הלשון: "יותר מכל הדהים אותי טולסטוי, בתמיכתו בעקרונותיו במעשים של ממש. ועבור העקרונות להם הטיף, היה מוכן להקריב כל קורבן אפשרי. ואחד העקרונות האלה - היא האמת. מרבית חייו הוקדשו למעשה לחתירה בלתי נלאית לעבר האמת ולניסיון להפכה למציאות. הוא (טולסטוי) לעולם לא ניסה לייפותה או להחביאה. לעולם לא הפגין פחד בפני השררה הרוחנית (שלטון הכנסיה) או השררה החילונית (שלטון הצאר)".


    גנדי. חתירה בלתי נלאית למען האמת (צילום: gettyimages)

     

    "הוא שאף להראותה (את האמת שלו) לכל העולם, ולהציגה חפה מסייגים ומפשרות כלשהם. בדמותו, העניקו לי האומה והאדמה הרוסית מורה דרך ונביא, אשר היה היחיד שהצליח לבסס באופן רציונאלי את עיקרון אי-האלימות שבו דגלתי במהפכתי. ועל כך, וכנבואה עתידית ללא דעת, על ההיסטוריה הרוסית בפרט והעולמית בכלל, נאמר על ידי יהודי צלוב אחד ''אין נביא בעירו ובביתו, ולא עשה שם ניסים רבים בגלל חסר אמונתם".

     

    על מנת לדייק את היחסים בין הינוקא היהודי-סובייטי שכותב את הרשימה הזו 100 שנה אחרי מותו של האציל הרוסי, אצטט את טולסטוי עצמו. ציטוט המובא דווקא מ''אנה'', למרות חיבתי לקצרים שלו, והוא מדבר אלי בפשטותו האנושית וחסרת היומרות לפרשנות ספרותית מורכבת-זולה. וזה מה שאמר ליובין הצעיר והתמים לאובלונסקי שבע החיים והנשים, בשיחתם על הנשים והחיים:' 'הנה, אתה ואני, זרים אנו בכל. בטעמנו, בנטיותנו, בהביטנו על החיים, פשוט בכל. אבל יודע אני שאתה אוהב ומבין אותי, ורק בעבור זה, גם אני, אוהב אותך עד מאוד". ואולי את זה בדיוק, הייתי אומר אני הקטן לטולסטוי הגדול, לו הייתי מתבקש.

     

    בוריס זיידמן הוא סופר ומתרגם. חיבר את הרומנים ''המינגווי וגשם הציפורים המתות'', ו''שפה שסועה''

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    טולסטוי, על עטיפת הרומן "מלחמה ושלום"
    צילום: עטיפת ספר
    זיידמן. להבין את טולסטוי בשפתו שלו
    "המינגווי וגשם הציפורים המתות". טולסטוי מופיע בפרקי הילדות
    צילום: עטיפת ספר
    הטבות למנויים
    מומלצים