לא על הריאליזם לבדו
להקתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק מעלה שתי בכורות בכרטיס אחד. במפגש טעימות לקראת הפרמיירה הם מדברים על מציאות ודמיון, על ריאליזם ואסקפיזם וגם קצת על נוסטלגיה
אישה בשחור יושבת אל שולחן עליו מונחת מנורה. בצד השולחן, מאוורר פורע את השער שמכסה את הפנים. על שני קצותיהם של חוטי ברזל שיוצאים מתוך מסגרת המאוורר, ישובים בנחת פרפרים לבנים. מי היא האישה? רסיסים מינימליסטיים של מידע יתקבלו בהמשך.
התמונה הזו, שתפתח ב-8 בדצמבר באולם נחמני הישן בתל אביב את ערב היצירות החדש של תיאטרון התנועה של ענבל פינטו ואבשלום פולק, היא מתוך "מעצמה", עבודה חדשה-ישנה שיצרה הרקדנית והכוריאוגרפית טליה בק. זו הפעם השנייה שבק עובדת עם צמד היוצרים פינטו ופולק. בלהקה שלהם היא מצאה חממה שמאפשרת לה ביטוי. בק, כמו פינטו ופולק, יוצרת עולם עם חוקיות משלו, כתב יד ברור ולא מעט הומור עצמי. גם אצלה, כמו אצלם, אלוהים מצוי בפרטים הקטנים.
בק. "אוהבת לבנות עולם עשיר ממינימום פרטים" (צילום: דודו אזולאי)
"היצירה מוארת מכוחותיה הפנימיים של אישה היוצרת מעצמה עולם ומלואו, בו היא שולטת בבדידות זוהרת עם ניצוץ שובב", כותבת בק. היא מקמצת במילים ורוצה שהעבודה תדבר בעד עצמה. "נראה לי שאני חיה במינימליזם הזה", היא משחררת, לא בלי חשש, "אני ממעטת במילים כיוון שהדיוק חשוב לי, זה נכון למילים וגם למחוות שאני עושה. אני אוהבת לבנות עולם עשיר מאוד ממינימום פריטים. זה כמו להכין ארוחת גורמה משאריות".
את העבודה הזו היא התחילה לפני מספר שנים בגרסה אחרת. אך יצירה, מטבעה, דינאמית. "הרגשתי שמה שהיה הוא רק חלק מהסיפור של האישה הזו. מאחורי השולחן היא בשליטה, אבל זה הרגיש כמו טיזר מעולה לדבר האמיתי. מאחורי השולחן היא מתקיימת בתוך קודים משלה, אבל היה לי צורך לראות מי היא מחוץ לאי שבו היא ריבונית".
"טורוס" של ענבל פינטו ואבשלום פולק. כמו בובות ממוכנות
בחלקו השני של הערב תעלה הלהקה את "טורוס", עבודה חדשה של פינטו ופולק. כל עבודה חדשה של הצמד הזה מעוררת עניין, בין אם בזכות העולמות העשירים שהם מצליחים לייצר, התנועה שלא מפסיקה להפתיע או הבמה, שיש בה מקסם התיאטרון. בטעימות שהסכימו לחשוף בחזרה הפתוחה, מילא הקסם את החלל. האבסורד שבו הם מרבים להשתמש שולט. הדמויות שבירות כמו בובות ממוכנות ומהדהדת מהן נוסטלגיה. גם פס הקול שמנגן טנגו ישן ברוסית שולח את הצופה לזמן אחר. "בין המציאות לדמיון מפריד וילון דק ומרחק אין סופי", כתבו השניים על היצירה והוסיפו, "יצורים קטנים עם חלומות גדולים שיש בהם משהו שובב, מוזר, אולי מעט גרוטסקי - מביאים לבמה סיפורים וצלילים אחרים". אבל דווקא הגרוטסקה שמרחיקה עדות, אומרת אולי משהו על תפישת מציאות.
פולק: "אנחנו שוקעים למציאות פנטסטית"
אחרי שנים ארוכות בהן היה מרכז סוזן דלל לבית הלא רשמי של הלהקה, את ערב היצירות הנוכחי הם מעלים באולם נחמני ולעבודה בתיאטרון הישן היתה, לדבריהם, לא מעט השפעה על תהליך היצירה. "יש הרבה סיבות לשאלה למה אנחנו פה", אמר פולק, "שינוי אווירה, חלל ראוי לעבודה שיש לו Feel מיוחד שמורגש מהרגע שבו אתה דורך במקום. מאוד נעים לנו כאן. דרך העבודה שלנו היא כזו ששואבת מהמקום שבו אנחנו יוצרים ומהאנשים שאיתנו.
זה מקום נוסטלגי ויש משהו בנוסטלגיה שחשוב לנו בעבודות שלנו, אולי זה משהו בגעגוע אל העבר - שמצטייר כיותר נחמד וחם, ובאופן פרדוקסלי כזמן עם עתיד - כשמה שקורה בהווה הוא קצת אחר".
פינטו מחזקת את דברי בן זוגה ושותפה ליצירה. "זו משאת נפש לעבוד בתיאטרון הזה, כי פה אין את שלב ההתנתקות מהסטודיו והמעבר לחלל שבו נערך המופע. אנחנו עובדים במקום שבו נופיע", היא אומרת, "מעבר לכך, אולם נחמני זה מקום עם נוסטלגיה, רק שאין לי זיכרונות ממנו, כך שאני נכנסת אליו נטורל אבל מרגישה את ההיסטוריה והזיכרונות שבהם הוא מלא. אפילו המסך המוכתם, שמסתיר את היציע, מספר סיפור. "מאז שיצרנו את 'טראוט' בחלל לא רשמי של תיאטרון, הבנו מה המשמעות של ליצור בין קירות שמדברים ונותנים עוד נפח לחוויית היצירה".
בתהליך היצירה, לדברי פינטו, החיים השתלבו בתוך העבודה. "זה בלתי נמנע שניקח מהמציאות היומיומית. אבל יש משהו אסוציאטיבי ופתוח ששומר על הקשר לא נקודתי או ברור ומשאיר לקהל מקום לחבור. על הבמה מציאות החיים והמציאות של העבודה מתחברים ביחד". בשלב הזה פולק, שמגיע מעולם התיאטרון, נזכר במשפט שמישהו זרק לו פעם, על כך שאנשי תיאטרון מתעסקים במציאות בעוד שאנשי המחול הם אסקפיסטים. "אני לא חושב שזה נכון", הוא אומר, "אנחנו שוקעים למציאות פנטסטית ואבסטרקטית אבל אנחנו רואים את עצמנו בתוך העולם הדמיוני, לפעמים בצורה יותר ברורה מאשר בתוך העולם הריאליסטי".
לפנייה לכתב/ת 
