שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "יאללה! קוגרית, שיהיה"

    ההחלטה לעזוב את הבית היתה הרגע הכי חשוב בחיים של לירז צ'רכי. בין זוגיות מלבלבת עם תום אבני, שצעיר ממנה בשמונה שנים, לתפקיד הוליוודי ראשון לצד נעמי ווטס ושון פן, היא נינוחה ומאושרת כפי שמעולם לא היתה, ואין לה בעיה לדבר על הכל. גירושין נפלאים

    "אתה יכול לקרוא לי משוגעת", לירז צ'רכי מחייכת לעצמה ולוקחת עוד לגימה מהקפה הקטן שהזמינה. "משוגעת אבל מאושרת", היא סוקרת את האנשים סביבה, לוקחת נשימה עמוקה ומפנה את עיני הבמבי שלה לעברי. "היה לי הכל ולא היה לי כלום".

     

    צ'רכי מתייחסת לחיים הקודמים שלה, אלה שכלאו אותה בנישואין בתוך בית מפואר עם קריירה פורחת. נו, החיים הנוראיים האלה שכולנו מפחדים מהם. "לפי הרציונל הכל היה פיקס", היא מתרגשת לפתע. "הייתי נשואה לבחור מדהים והקריירה שלי היתה בעיצומה, אבל הרצונות האמיתיים והמאוויים הפנימיים שלי לא באו לידי ביטוי", היא אומרת כמעט בלחש, עוצרת לרגע ולפתע מרימה את הקול: "היום אני מאושרת".

     

    הבריחה של צ'רכי מחיי הנישואין שקברו אותה והאומץ לנטוש מאחור תפקיד בטלנובלה מצליחה ("האלופה") לטובת שנת מנוחה וחיפוש עצמי, מגדירים את הבחורה הצנומה והעדינה שיושבת מולי. בכלל, די קל ללירז צ'רכי להיבלע בהמון. בניגוד לכוכבות אחרות בביצה, היא לא משפריצה סקס או משדרת פאם פטאליות אגרסיבית, ולמרבה הפלא, אפילו העובדה שהיא אחייניתה של ריטה לא מהבהבת מעליה כשלט ניאון. כדי להבחין בה יש לחפש היטב באזור השולחנות הצדדיים של בית הקפה הקטן שליד ביתה, להתבונן באנשים, ואולי, אי שם מתחת לעננה של ביישנות תוכלו למצוא כוכבת הוליוודית בהתהוות.

     

    בזמן שגל גדות דוהרת על נחשולי ענק של יחסי ציבור ואיילת זורר חורכת שטיחים אדומים מסביב לעולם, צ'רכי, שאוחזת בסרט הוליוודי ראשון, "משחק הוגן", של הבמאי דאג לימן ("זהות בדויה"), בפרטנרים זוטרים העונים לשמות שון פן ("מילק") ונעמי ווטס ("הצלצול"), עדיין בורחת מצלמי פפראצי, טוענת בתוקף שהיא לא מעניינת ולא מוכנה להודות שעשתה את זה. "זה בסך הכל סרט ראשון, אין צורך לעשות מזה כזה בלגן", היא מחייכת ובהינף יד מבטלת את הקונספט הנוצץ שנקבע לצילומי השער שלנו, זה שהציע להציב לה כתר על הראש ולהציג אותה כמי שעומדת לכבוש את אמריקה. "אני לא כזו", היא מבטיחה, "ממש לא".

     

    כשמקשיבים ללירז מספרת על תהליך הקבלה לסרט ההוליוודי מבינים שכל קשר בינה לבין גלאם הוא מקרי בהחלט. אחרי שני אודישנים מוקלטים ואודישן אחד בסקייפ, התעוררה צ'רכי באמצע הלילה עם תחושת בטן ששלחה אותה לבדוק את תיבת הדואר האלקטרוני שלה, שם חיכה לה מכתב ממלהק הסרט שהזמין אותה לאודישן בירדן. "האודישן התקיים ביום שלמחרת, אתה קולט? ארזתי תיק קטן במהירות, זרקתי פנימה מברשת שיניים בקושי ומכיוון שלא היו טיסות, החלטנו, המנהלת שלי (זהר יעקבסון - ש.פ) ואני, שאסע לירדן ברכב פרטי ונהג מונית ירדני יחכה לי בגבול".

     

    לא שיק.

    "לא. כמובן שכשהגעתי לגבול לא היה נהג ומצאתי את עצמי עומדת בשקיעה, בירדן, בלי נהג ובלי שום יכולת לתקשר עם הסובבים. אין מה לעשות, זה מפחיד. בסוף איכשהו מצאנו זה את זה והגעתי למלון שבו התאכסן הבמאי. המלהק הלחוץ תפס אותי בחנייה ואמר לי שיש לי בדיוק עשר דקות עם לימן, שאורז ברגעים אלה את המזוודה כדי לחזור לניו יורק. נכנסתי לחדר כשאני נראית זרוקה מתמיד, עם הקוקו של המקלחת והטי שירט מהבית, והתחלתי את המונולוג שלי".


    "הבנתי שהחיים שלי הולכים למקום מסוים". צ'רכי (צילומים: רונן פדידה)

     

    אם הסיפור של צ'רכי היה סרט הוליוודי, זה השלב שבו הקסם היה קורה, הבמאי היה מתאהב, מוזיקת הרקע היתה מתגברת ולירז היתה הופכת לכוכבת ענק בן לילה, אבל כמו כל דבר בחייה, גם כאן הסוף הטוב לא מחכה לה בזרועות פתוחות ודורש ממנה קצת יותר מאמץ. "הוא לא התלהב ממני בכלל", היא צוחקת. "דיברנו קצת על זה שהוא יהודי ושאין לו מה לאכול בבית המלון כי שם הכל לא כשר, ולבסוף הוא אמר לי 'טוב שבאת לפה' והלך".

     

    צ'רכי ליוותה את לימן לרכבו ונשארה לאכול ארוחת ערב עם המלהק. "לא דיברנו על האודישן כל הערב". רגע לפני שהיא לוקחת את הביס האחרון, הוא אמר לה: "תבטיחי לי שלא יהיה לך שום זכר למבטא ישראלי". התפקיד, אתם מבינים, כבר היה שלה.

     

    צ'רכי חזרה לארץ ומיד התקשרה לבקש את עזרתו של השחקן יגאל נאור ("חקירה מעבר לקווים", "מינכן"), שבדיוק סיים לצלם את "בית סדאם" על חייו של סדאם חוסיין שגילם לרשת HBO. "הוא עזר לי מאוד עם המבטא, נתן לי שעתיים לעשות חזרות, עבדתי כמו חמורה והתקשרתי אליו שוב, לתיקונים אחרונים".

     

    יפה מצידו.

    "כן, אני אפילו לא יודעת אם הוא הכיר אותי, סתם התקשרתי, ביקשתי עזרה והוא מיד נרתם".

     

    המשוכה הבאה בדרך להוליווד היתה להשיג ויזת עבודה לארצות הברית. "כדי להוכיח שאתה אמן בסדר גודל מסוים אתה צריך להוציא את כל הכתבות, מכתבי המלצה, לגרד כל חומר אפשרי על עצמך. לסרוק הכל ולשלוח, ממש פתחנו חמ"ל מטורף".

     

    פתאום את מצטערת שלא תיאמת פפראצי, אה?

    "כן, לא חשבתי על זה! לוויזה הבאה".


    "שום עניין פוליטי. באנו לעשות סרט"

     

    את הוויזה צ'רכי קיבלה ברגע האחרון, שעה לפני שיצאה לשדה התעופה, "וזה קרה ממש באורח פלא". כשהגיעה לניו יורק קיבלה שעתיים להתארגן בחדר ואז כבר התבקשה להתייצב בחדרי החזרות, שם חיכתה לה כוכבת הסרט, נעמי ווטס. "מה שעזר לי בחזרות היה המסע שהתיש אותי. גם הדמות שלי, זהרה, עוברת מסע, נפשי ופיזי". לירז נעצרת לרגע, לוקחת אוויר וממשיכה,

     "זאת היתה באמת פעם ראשונה שלא היה אכפת לי, לא הייתי צריכה להוכיח לאף אחד כלום. באתי עם משבר בחיים הפרטיים שנמשך שנתיים־שלוש והלכתי עם זה עד הסוף. האמת שדי הבנתי שהחיים שלי הולכים למקום מסוים אבל לא ידעתי איך לעשות את זה".

     

    כשהיא אומרת "לעשות את זה" היא מתכוונת לגירושיה ממי שהיה בעלה במשך שש שנים, המוזיקאי זיו קוז'ו. אבל העבודה היתה חייבת להימשך ותוך כדי שצ'רכי מתבשלת בכאבים שהביאה מהבית, הדרמות לא הפסיקו לרדוף אותה. "באמצע החזרות גיליתי שהשחקן שאמור לשחק את אחי לא רוצה לשחק איתי כי אני ישראלית". החלפת השחקן גררה מעבר לוקיישן ממצריים לירדן, ואיומים שהגיעו מגלדת השחקנים המצרית, שאיימה להתנכר לכל מי שיעז לעבוד עם השחקנית מישראל. "נורא פחדתי שיעיפו אותי בגלל זה, כי זה עשה להם בעיות בהפקה. למזלי הוליווד מלאה ביהודים טובי לב שעזרו לי".

     

    גם השחקן החדש היה מצרי, לא דיברתם על זה?

    "גם עליו איימו שאם הוא יופיע איתי בפריים אחד יעיפו אותו. אבל לא החלפנו על זה מילה ואני מקווה שלא קרה לו שום דבר".

     

    הצטלמת עם צוות שחקנים מוסלמי, לא היה שום דיון על "המצב"?

    "מדהים אבל לא, אף אחד לא העלה את הנושא. כולם באו לעבוד ואף אחד לא חיפש צרות או מריבות מיותרות".

     

    לא פחדת להגיד שאת יהודייה?

    "האמת שלא, אבל לאחרונה הצטלמתי לסרט אירופי בטורקיה, ובזמן שקיבלתי פדיקור־מניקור, פנתה אליי בחורה ושאלה מאיפה אני. המלווה שלנו ענתה שאני מישראל והבחורה ענתה, 'אההה, היהודים הם מסוכנים והם מלוכלכים'. פתאום כל סיפורי האימה של סבתא שלי על העלייה שלהם מאיראן עלו לי מול העיניים. היתה לה מספרה שם ובמשך שנים אף אחד לא ידע שהיא יהודייה. יצאתי ממכון היופי עם הידיים על הראש, וביקשתי ממנה לא להגיד שאני מישראל. שתגיד שאני מאיראן, מלוס אנג'לס, לא יודעת, לא מישראל. זה לא עושה להם טוב".

     

    מה זאת אומרת?

    "הם גם לא אשמים! זה חינוך וסביבה שיותר שופטת אנשים. בסביבה שלנו אנשים יותר מתונים. לעומת זאת, בסביבת האנשים שעבדו על הסרט בכלל לא דיברו על זה, שום עניין פוליטי. באנו לעשות סרט".

     

    סרט פוליטי.

    "נכון, אבל אני רק שחקנית. לא פוליטיקאית".

     

    בחו"ל שחקן שלא מזדהה עם המסר של הסרט לא היה עושה אותו.

    "נכון, וכמובן שיש לי דעות, אבל הן בעיקר נוגעות במה שקורה בארץ שלנו. פה אני יכולה להגיד לך את הדעה שלי, אבל על החדירה לעיראק, ממשלת בוש ושאר הדברים שהסרט מתעסק בהם, אני לא יכולה. אני לא מחוברת למקום הזה, כי אני לא חיה שם".

     

    כמי שגילמה פליטה עיראקית שנבגדת על ידי הממשל, את יכולה להתחבר לערבים הישראלים?

    "אני תמיד מצליחה להתחבר, כי איפשהו תמיד מאז שהייתי קטנה יש לנו חברים ערבים. אבא שלי עבד ועובד עם ערבים ישראלים, בבית צבי למדתי עם ערבים ישראלים. אני חושבת שחלק מלהיות במקום שאתה לא בטוח שהוא שלך זה בדיוק הסיפור של הוריי והחיבור לשם הוא נורא קל עבורי, אני יכולה להבין את זה. גם אנחנו במקום מעורער. בסיומו של דבר כולם רוצים להביא ילדים ולהרגיש בכיף".

     

    אז מי יביא לנו את הכיף?

    "אני מצביעה ציפי לבני, אני רוצה שהיא תיקח, שהיא תהיה ראש ממשלה. היא נראית לי אשה מדהימה. אני בעדה ובעד המקום שלה מבחינה פוליטית".

     

    "משחק הוגן" הוא דרמה פוליטית המבוססת על סיפורה האמיתי של סוכנת ה־CIA הסמויה ואלרי פּליים. חייה של פּליים עוברים מהפכה כשבעלה (שון פן) מחליט לחשוף את העובדה שממשל ארצות הברית שיקר לעולם כשקבע שיש בעיראק נשק להשמדה המונית והשתמש בכך כתירוץ לפלוש למדינה. כשבכיר

     בבית הלבן מחליט להעניש את הבעל על חשיפת שקריו של הממשל, הוא בוחר לחשוף את זהותה של סוכנת ה־CIA, ובכך להוציא אותה מהצללים ולטלטל את המשפחה.

     

    הסרט גורם לך להזדהות עם דמויות שמערערות על החלטות הממשל וחושפות את שקריו. זה קצת מזכיר את מה שעושים ארגונים כמו שוברים שתיקה בואכה בצלם, שהרבה ישראלים רואים בהם בוגדים, כפי שהאמריקאים ראו בתחילה את גיבורי הפרשה.

     

    "אגיד לך את האמת, אם הייתי חושבת שיש נוסחה מנצחת ומישהו מהפוליטיקאים היה מציע נוסחה כזו שאני חושבת שהיתה מתאימה לדעות שלי, הייתי הולכת איתו. כולם רוצים שלום, גם הימני וגם השמאלני, אבל להגיד שאני יודעת לשים את האצבע על הדרך שתביא אותו, אני לא יכולה".

     

    אין הרבה שחקנים שמוכנים לחשוף כך את הדעות הפוליטיות שלהם.

    "כן, זה מפחיד. אני חושבת שלכן צריך להיות מאוד עדינים עם זה. כל מה שקרה עכשיו באריאל הוא לא עדין". 

     

    היית מופיעה באריאל?

    "אני?! ודאי! יש ישראלים יהודים באריאל, יש לי גם משפחה שם. מה זאת אומרת? ודאי. אני מבינה את מי שאומר שלא, אבל זה נורא קשה לי לראות את זה. קשה לי. כל דבר שהוא קיצוני הוא קשה. אני מבינה את שני הצדדים אבל להגיד שאני חושבת שהאמן צריך להוציא את הדברים האלה החוצה — אני לא חושבת. בעיקר אם הוא קשור לתיאטרון ולגוף שמחויב להופיע בכל מקום".

     

    • את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גם בלי להשפריץ סקס. צ'רכי ב"משחק הוגן"
    צ'רכי וחאלד אל נבווי בפסטיבל קאן
    צילום: gettyimages imagebank
    עם הבנזוג תום אבני
    צילום: רפי דלויה
    לאתר ההטבות
    מומלצים