צפיר לנצח

טוביה צפיר הגיע למועדון התיאטרון כדי לצפות בסרט הדוקומנטרי שעשה בנו יואב עם צביקה הדר. בכניסה הוא זיהה חברים ותיקים, ובירכתי המוח הזדחלה אליו התחושה שזה קצת מוזר שהם פה, אבל הוא לא התעמק בה. הוא התיישב לצפות בסרט שבו היגגו הדר וצפיר הבן על גיל 40, סרט שהפך אוונגרדי מרגע לרגע. אחרי כמה דקות, הדר שבסרט התמרד והודיע לצפיר שמספיק עם השטויות, הם פה כדי לעשות כבוד לאבא שלו ולא כדי לילל כמו ילדות על משבר הגיל. 

הכוונה היתה לגרום לטוביה לנוע באי נוחות מול התוצר המביך שניפק בנו יואב לקראת חשיפה של הסיבה האמיתית להתכנסות. סיכון לא קטן לקח צפיר ג'וניור כשסידר לאבא שלו הופעה מפתיעה ב"עושים כבוד ל־", סוג של "חיים שכאלה" שעברה הסבה לערוץ 2. אחרי אירוע לב קל בשנה שעברה, שהוביל לשני צנתורים, לך תדע אם צפיר האב בנוי לסופריצות מהסוג הזה. אבל החששות התבדו, צפיר קיבל בקור רוח משועשע את האירוע והתענג על הליין־אפ שכלל הופעה של הנכדים שלו, חידוש עדכני לסדרה המיתולוגית "החרצופים", שיר שכתבה בתו בביצוע ולחן של שלומי שבת, ברכות מכוכבי קשת, כמיטב המסורת האוטרקית של הזכיינית המשדרת, והדובדבן של הערב - חברי כנסת ישראל שרים לטוביה את "עם אחד - חקיין אחד", עם קריצה לאחד הלהיטים הגדולים של צפיר, "עם אחד עם שר אחד". כוכב הילדים טוביה צפיר ישב וצחק בקול כשעל הבמה והמסך נפרשו עשר תחנות בקריירת הבידור המכובדת שלו.

קצת משרד החינוך. צפיר (צילומים: כפיר חרבי)

25 שנה עברו מאז שרץ על הבמות המופע "חגיגות סיום הרוטציה", שצפיר מחשיב כמופע למבוגרים הכי מוצלח שלו. "חגיגת בידור בהיקף גששי", הוא מכנה אותו, 500 הצגות בארבע שנים שהעלה עם אסנת וישינסקי ומני פאר. סאטירה בידורית שהתבססה על האלמנט הכי מזוהה עם צפיר, זה שקנה לו תהילת ארץ - החיקויים. 15 שנה אחר כך הוא לקח פנייה לעולם אחר לגמרי - תוכן שמיועד לפעוטות וילדים. המותגים "סבא טוביה" ו"טובי דובי" הפכו אותו לכוכב ילדים והפגישו אותו בהערצה בעוצמות שמעולם לא חווה בעולם המבוגרים. עכשיו הגיל של צפיר (65) מתקזז עם גילאי הזאטוטים שמגיעים להופעות של "מותק של פסטיגל", שבהן הוא משתתף זו השנה השלישית ברציפות. הגיל הממוצע של המשוואה הזאת הוא איפשהו באמצע.

הרעיון של 'מותק של פסטיבל', עלה במשרד של מיקי פלד, מפיק מפעל הפסטיגל לפני שלוש שנים. אם הפסטיגל מושך כל כך הרבה ילדים, למה שלא ניתן לגילים הקטנים יותר פסטיגל משלהם? ככה בא לעולם "מותק של פסטיבל", או בשם החיבה שלו, "מותק", שהוא בעצם שלוחה של המפעל המקורי. ומאז כבר שלוש שנים רצוף שבני שלוש עד שבע מקבלים הזדמנות לצווח מהתרגשות מול הכוכבים שהם רגילים לצרוך בדיוידי.

"זאת השנה השלישית שיובל המבולבל, אני ומיכל צפיר מופיעים. בשנה שעברה הגיעה גם רינת גבאי, והשנה אורנה ומשה דץ התאחדו לצורך העניין. ואת צריכה לראות איך הם מגיבים אלינו. בחיים לא הרגשתי את ההערצה המטורפת הזאת", הוא מודה. "את צריכה לראות איך הם צורחים כשהכוכבים שלהם מופיעים. אף פעם לא חוויתי את זה כי בתקופה שלי לא היו טלוויזיה וערוצי נישה. קראתי לזה פעם 'סבא אלוויס'. אנחנו שורצים אצלם בסלון, ילדים בגיל שנתיים וחצי רואים את הקלטת שבע פעמים ביום, וכשהם באים להצגה, הם באים לראות את אלוויס. ברגע שיש להם קצת תובנה, בגיל עשרה חודשים נגיד, הם מזהים אותי, בוהים בי לרגע ואז מושיטים אליי ידיים. וההורים אומרים 'אנחנו לא מאמינים, הוא לא נותן ידיים לאף אחד''. זאת נישה מכובדת בעיניי. אנחנו לא עושים סתם דברים. אנחנו בהחלט חושבים - ואולי זה יישמע פלצנות - שאנחנו קצת משרד החינוך. במיוחד היא", הוא מסמן בחיוך לעבר יעל, אשתו והמנהלת האישית שלו, "היא מחנכת הדור".

"לא שכחתי איך לחקות". מתגעגע להופעות מול מבוגרים

נהיה קצת צפוף בפלח השוק הזה.

"כן, אני מרגיש את זה. אנשים מבינים ומפנימים שזה שוק כלכלי. אחד הדברים הכי מפתיעים זה הכניסה של יהורם גאון לשוק הזה, אפילו כניסה עקשנית הייתי אומר. זה התחיל בחינוכית, ובחנוכה הוא עושה את 'סבא אליעזר והגזר' והוא לבוש ממש כמו סבא טוביה. עם החולצה המשובצת שלי, עם האוברול שלי, רק שלו יש כובע קש. אבל בשבילי זאת מחמאה גדולה. אני מעריץ גדול שלו ותמיד הסתכלתי עליו מלמטה למעלה. אם ענק כמו יהורם נכנס לשוק, והוא איש כלכלי חכם ופיקח, זה אומר שאנשים התחילו להבין את המשמעות של זה. זה גם נותן לי אישור שעשיתי דבר נכון במעבר לפני עשר שנים".

לצפיר אין טענות לקריירה שלו בתחום הילדים. בחנוכה הקרוב הוא שוב יחרוך את במות "מותק של פסטיבל" לצד אורנה ומשה דץ, יובל המבולבל ואחרים לשמחת הזאטוטים ורואי החשבון של כל הנוגעים בדבר. זה לא אומר שהוא לא ישמח לחזור לשמח לבבות של אנשים בגיל שלכם, למשל. "אני מתגעגע להופעות למבוגרים", הוא אומר בכנות. "אני עושה כרגע מה שנקרא חלטורות או סטנד־אפים. יש לי הופעה בהיכל התרבות, ל־2,600 תושבי תל אביב שתהיה מורכבת מחיקויים חדשים, אבל אני מתגעגע להופעות הפתוחות. עוד אחזור לזה. יש גם יוזמות שרוצות להחזיר אותי לתוכנית בידור למבוגרים ואני חושב שאעשה את זה. לא שכחתי איך לחקות".

מערכת היחסים של צפיר עם החיקויים היא כנראה אחת ממערכות היחסים המורכבות והארוכות שהיו לו. מצד אחד הוא חסיד גדול ומאמין באמנות החיקוי, מצד שני הברנז'ה של אנשי התיאטרון תמיד הרימה את האף והתייחסה לחיקוי כאל ז'אנר נחות. מצד אחד החיקויים פרנסו את צפיר והביאו לו הרבה אהבה מהקהל, מצד שני תמיד חלם להיות שחקן ב"דרמות, קומדיות וטרגדיות", ואולי, רק אולי, החיקויים השתלטו על קריירת המשחק שלו.

"זה נכון", הוא מסכים. "אחד האנשים שעבדו איתי הרבה זמן ואני מעריך את הדעה שלו אמר שבשלב מסוים יהיה לי קשה לחזור לשחק, ואולי הוא צודק. אני חושב שאת כישרון המשחק וגם את כישרון החיקוי אי אפשר לקחת מבן אדם".

"אני כבר לא מתפרץ, כבר לא מתמרד. כנראה שהתבגרתי"

יכול להיות שגם החיקויים, כמו עולם הילדים, הם מקום שבו נוח לך להיות בו.

"יש בזה משהו. יכול להיות שהייתי צריך לעשות בכוח גיחות ולשחק יותר. מחנכת הדור לא כל כך נתנה לי כי גם היא רצתה עיסוק ועבודה, והיא אוהבת להתעסק בדברים שאני עושה. אני מאוד רציתי להיות שחקן, אני עד היום רוצה, החלום שלי כילד היה להיות מרלון ברנדו, באמת. לימדתי שנה בבית צבי, וקראתי לשיעור שלי 'אמנות החיקוי'. המורים של התרגזו כי מה פתאום חיקוי זה אמנות? הרי זה עלול לקלקל את השחקן שבך.

"בשיעור הראשון הבאתי להם סרט דוקומנטרי עם אנתוני הופקינס. שמספר איך הוא בנה את אחד התפקידים הכי גדולים שלו במחזה 'פרבדה', הוא משחק שם את מרדוק, איל עיתונות כזה, מפלצת כוחנית בצורה בלתי רגילה. הוא אומר שאנשים התפלאו מהאיכות העמוקה של המשחק שהוא הביא וכמה עמוק הוא נכנס לדמות. אבל הוא בנה אותה משלושה חיקויים בסך הכל - היטלר, לורנס אוליבייה ב'אותלו' והסרג'נט שלו בטירונות. הבריטים יודעים שלעבוד מהחוץ פנימה לא פחות אפקטיבי מלעבוד מבפנים החוצה".

ומבחינתך לחזור לבידור למבוגרים זה אומר לחזור לחיקויים?

"גם, אבל לא רק. אם אני רוצה לחזור לשחק זה יהיה בתיאטרון. פחות שמו לב לזה, אבל עשיתי את זה לאורך השנים, בעיקר בתיאטרון באר שבע. מתיאטרון חיפה הציעו לי לשחק במחזה 'יעקב השקרן', על היהודי בגטו שהעמיד פנים שיש לו רדיו, אבל יעל אמרה לי, 'עזוב את הגטו, יש מספיק צרות, תעשה דברים מצחיקים'".

44 שנות נישואין ספרו השנה צפיר ואשתו, יעל. 28 מהן היא משמשת גם כמנהלת האישית שלו. סוגרת לו הופעות, בוחנת עבורו הצעות, שולפת אותו ממשברים. "ועכשיו אנחנו גם בתפקיד של סבא וסבתא", הוא מוסיף, "הכל מעורבב יחד, כבר קשה לדעת בשלב הזה של החיים מה שייך למה".

איך אתם מצליחים לתמרן בין זוגיות לשותפות בעבודה?

"זה נוח מצד אחד, אבל זה גם לא קל. זוג שלוקח החלטה כזאת צריך לדעת שמדובר בצעד לא פשוט. שחקן צריך מהמנהלת שלו דברים שונים ממה שהוא צריך מבת הזוג שלו. כשיש לך טענות, אתה יכול לבוא למנהל שלך ולצרוח עליו. פה זה לא הולך. במיוחד עם מזל בתולה שאוהבת מחמאות כל הזמן. היא ניזונה ממחמאות. כסף לא מעניין אותה. זה לא עובר חלק. אני מודה שפעם, כשהפרפקציוניזם היה ממלא אותי, כל טעות או שגיאה היתה מרתיחה אותי והייתי יכול להתפרץ. היום אני ממש לא מתפרץ. אני חושב שסוף סוף התבגרתי, לפחות בנושא הזה. אני לא מתחייב על שום שטח אחר כי בגדול אני חושב שנשארתי ילד. אני בשריטות שלי מאוד צריך מן אמא כזאת, מסודרת ו־down to earth, שלא היתה לי. זה החסך שלי, ואולי זה הסוד שמחזיק אותנו. היא קצת חולת שליטה, עדיין רוצה לשלוט בילדנו והם מתמרדים. אני לא מתמרד, אני מקבל את זה באהבה כי אני רוצה סוף סוף שתהיה לי אמא".

אבחנה מאוד יפה.

"בעוונותיי למדתי גם פסיכולוגיה חמש שנים באוניברסיטה. אני גם רואה שיואב למשל, ירש ממנה הרבה דברים טובים. וגם ממני בעצם. יואב הוא דוגמה מעולה למישהו שלקח את הטוב בשנינו".

אתם מדסקסים על "כוכב נולד", התוכנית שלו?

"אנחנו לא מדברים יום ולילה כי הוא עסוק נורא, אבל הוא יודע מה אני חושב, אני מצלצל אליו פה ושם עם פידבקים. ובעונה של מארינה התאהבתי בה ובזאת התאהבתי באוהד שרגאי, ואמרתי שחיבור ביניהם יכול להיות קסם, והוא חיבר לי אותם בתוכנית. יש ביניהם משהו דומה, הם מביאים תרבות מוזיקלית שחסרה מחווה אלברשטיין, יהודית רביץ, נורית גלרון, ויש לה מקום. לא צריך לשמוע מהבוקר עד הערב... דברים אחרים".

צפיר יהיה הראשון שיודה שהוא אולד פאשן בטעמו המוזיקלי וזה אך טבעי שמי שנהנה להתענג על העבר, יאחר לזהות את מי שמקדים את זמנו. מהשירות שלו בלהקת הנח"ל צפיר זוכר בחור מבויש עם גיטרה, שהגיע ללהקה והשמיע לחברים שיר חדש בשם "ערימה של חברה על הדשא".

"אנחנו מה זה השפלנו אותו", נזכר צפיר בייסורי שלום חנוך הצעיר, "אמרנו 'מה זה השירים האלה, הוא השתגע לגמרי?'. הוא היה מסכן. הוא היה יושב בפינה ומנגן והיינו עוזבים את החדר כדי שהוא ישב לבד ושלא נשמע את השטויות האלה. היום אני יודע שזה נכס צאן ברזל, אז היינו חבורה של אידיוטים.

• את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"