שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    צילום: shutterstock

    סרט וראיון: אורן בן סימון מחפש שפיות

    בסרטו "מחוז השפיות" חושף אורן בן סימון את תל אביב שלא הכרתם: שיטוטים חסרי טעם ברחובות העיר ומפגשים מקריים עם תמהונים מזדמנים. "אולי שם נמצאת השפיות ולא בתור לבנק", הוא אומר. אתם מוזמנים לקרוא ולצפות

    את צילומי הסרט "מחוז השפיות" השלים הבמאי והתסריטאי אורן בן סימון ב-2008 - שש שנים אחרי שסדרת הטלוויזיה בבימויו "בקצב הקצב" שודרה ב-HOT3. בסרט, המבוסס על שיטוטיו של בן סימון ברחובות תל אביב ובבתי המרזח שלה כהגדרתו, משתתפים בן סימון עצמו, השחקנים ירון ברובינסקי ואיתן סנה, ששיתפו עמו פעולה גם בסדרה, וכן גדי פור, שירי נדב, בוגי בן ואחרים - חלקם חברים המגלמים דמויות שמבוססות עליהם ממש.

     

     

    "הסרט הוא פארודיה על המציאות התל אביבית", מספר בן סימון על הסרט, "א.ב הוא משורר פוטנציאלי, הוא חי את תרבות האקראי ויוצא לחיפוש אחר שפיות בעיר. הוא מוצא אותה דווקא אצל הטיפוסים האקסצנטרים המבוססים על דמויות אמיתיות מהחיים. 'מחוז השפיות' הוא אנטי-תזה לעולם החדש". 


    איפה מחוז השפיות. בן סימון ופור בסרט

     

    הסרט מוצג מנקודת מבטו של בן סימון, שלצד עיסוקו הקולנועי כותב גם שירה, וזו נוכחת בסרט. "הקולנוע הוא אישי ומשמש כבבואה שלי כיוצר", הוא מסביר. "זהו קולנוע שמודע לעצמו, ולכן הגישה היא מנקודת המבט של הגיבור. הכל מצולם דרך העיניים שלו, כלומר שלי. המבע הקולנועי נועד כדי להאדיר את עצמו מבחינה ויזואלית והטקסט הוא שירה הנשזרת אל תוך המבע ומחפשת אותו".

     

    תל אביב שלך אינה העיר שכולנו מכירים על מגדליה, כבישיה ושווקיה.

     

    "אני מאוד אוהב את תל אביב. אני חי ונושם אותה ביום ובלילה. בחרתי לחפש את שכיות החמדה בתוך הנוף האורבני ולקלוט את היופי בשדה הראייה שלי. הפינות המוצלות למשל מזכירות לי את חיפה, עיר הולדתי. אני רוצה לחשוף את הצופה ליופי החבוי הזה. אפשר למצוא אותו בכל פינה נידחת בבית קפה. לא פעם פוגשים שם אנשים שמתקבלים בחברה כתמהונים הזויים ולא שפויים, אבל יתכן והשפיות נמצאת דווקא שם ולא בתור לבנק או בסלון מול הטלוויזיה".

     

    איך היית מגדיר את האוכלוסיה הזאת?

     

    "בני אדם שמוצאים עניין במה שהאנושות מגדירה כחוסר עניין. הם מאמינים ברוח ובאמנות, בחופש הפרט וכן בהנאה שבקולקטיב. הם לא פוחדים להיות חופשיים, ונשארים צעירים לנצח. הם מוצאים לעצמן זמן ולרגע לא משעממים. השונות מאחדת אותם".


    בן סימון ונדב בסצינה מהסרט (צילומים: רני מונצ'ס)

     

    בן סימון מספר שגם המשתתפים שלקחו חלק בסרט ואינם נמנים על אותם חוגים, נשבו בקסמה של הסצנה התל אביבית האלטרנטיבית הזו. "כולם נרתמו לפעולה ואפילו השחקנים שהיו צריכים ללמוד את התפקידים בעל פה, הלכו שבי אחר העולם האמיתי הזה ולרגע הפכו לחלק בלתי נפרד ממנו", הוא אומר.

     

    לא שם כספו על קרן

    אבל לא כולם פתוחים לעולם הזה שבן סימון מדבר עליו, לא שזה מפריע לו לנסות ולפתוח אותו לציבור. "הייתי רוצה שכל צופה קולנוע בישראל ייחשף למגוון של סרטים מכיוונים שונים", הוא טוען. "יש במאים שעושים סרטים רק כדי לזכות בסיוע, בתקווה שיוכלו להפיק את הסרט הבא אחריו. מבחינה זו, הם מוכרים את נשמתם לשטן. יוצרים מקוריים כמו פיטר סלרס, אורסון וולס וקוונטין טרנטינו מתפספסים. תחשוב איזה עולם עשיר אנחנו מפסידים".

     

    איך היית פותר את הבעיה?

     

    "צריך אולי לשנות את המדיניות של קרנות הקולנוע, שהן דווקא קשובות להצעות ופתוחות לשינויים. סיוע לפיצ'ר עומד על כ-400 אלף דולר. בסכום הזה ניתן לממן עשרה סרטים עצמאיים. אם יילכו בדרך הזו יגדילו את המגוון ויאפשרו ליותר יוצרים לבטא את הכשרון שלהם, במקום לתלות את היצירה שלהם במימון. קולנוע לא צריך המון כסף, הוא צריך קונספט וזה מה שחסר בקולנוע הישראלי. לכן גם לא פעם פיצ'רים מושקעים נראים כמו סרט DVD זול".

     

    למרות אכזבתו מהקולנוע הישראלי העכשווי, הוא מספר על חיבתו לסרטיהם של אורי זוהר, אברהם הפנר ואף בועז דוידזון, לו הוא שומר חיבה בגלל "אסקימו לימון" ו"אלכס חולה אהבה" (איתן סנה שגילם את אלכס מופיע בתפקיד הרב אלימלך ב"מחוז השפיות").


    מתחת למגדלים ב"מחוז השפיות"

     

    "כילד, הבורקס נראה לי טפשי. אבל היום יש לי יחסי אהבה-שנאה איתו. אני נמשך לז'רגון בסרטים האלה. אלו פנינים ששאובות מפרקי אבות ועוותו באינטונציה חלקלקה. שתי מלים מבטאות משפט שלם. ב'בקצב הקצב' אף אימצתי את הז'רגון הזה שהוטמע בטקסטים עד כדי כך שלא ידעתי אם אלו מטבעות הלשון שלי בכלל. קראתי לזה ניאו-בורקס".

     

    למרות "חוסר הרגישות ליצירתו" כהגדרתו מצד הקרנות, בן סימון ממשיך לכתוב תסריטים. כרגע עומדים על הפרק "הליצן ואיש התבונה" - סיפורם של ליצן ואיש רוח שמבקשים להעלות מחזה שיציל את האנושות מהשקר,

    ו"מוריס" - סיפורו של משורר חולה סופני, שמעביר את יכולות הכתיבה שלו לאהובתו הלוקה במניה-דפרסיה.

     

    "בביקורות על התסריטים הקודמים שלי, הלקטורים תמיד הגדירו אותם כאמנותיים מדי והעבירו אותם לקטגוריה האקספרימנטלית ואז חזרה לעלילתית", מספר בן סימון. "אני מחפש משקיעים או תורמים פרטיים, שיאפשרו לי לפחות לייצר גרסאות ראשוניות או חלקיות לסרטים, כדי שיקבלו תצורה רהוטה ונהירה יותר לנטיות המיינסטרים של הקרנות".

     

    יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים