שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הרבה בדמיון, מעט בחיים

    מה שמציל את הרומן השמרני והלא מפוענח של אלי עמיר, "מה שנשאר", הוא סיפור האהבה הצעירה והלוהטת הרוחש בזיכרונו של הגיבור המזדקן, שכנראה נשים יהנו ממנו יותר מגברים

    המתח העדתי התאדה כמעט לגמרי מספרו החדש והשישי של אלי עמיר, "מה שנשאר". ומה שנשאר כאן הוא רק געגוע של המספר להתאהבותו הסוערת במישהי מימי האוניברסיטה הצעירים, שבה הוא נזכר כעבור 30 שנה על מיטת חוליו מהתקף לב. וגם אצלו, כמו בשיר ההוא של שלמה ארצי, מה שנשאר זה "הרבה בדמיון, מעט בחיים".


    הרבה בדמיון, מעט בחיים. כמו אצל שלמה ארצי (צילום: אלעד גרשגורן)

     

    הפרידה של עמיר מהדגל העדתי (אף שקמו לו כמה ממשיכים ספרותיים מיליטנטים, כמו דודו בוסי בפרוזה ומתי שמואלוף ואלמוג בהר בשירה) מתגלמת באשת המספר, קיבוצניקית מהשמאל שגדלה על אירועי ואדי סאליב והתמכרה בבגרותה למאבק הפנתרים השחורים בירושלים. אלא שעם כל אהדתו הטבעית של המספר לקבוצות האלה – עיקר עניינו הפעם הוא באופן שבו האידיאולוגיות החברתיות של אשתו יבשו את חיי המין שלהם ופוררו את נישואיהם חסרי הילדים. הקשר שבין עקרותה לעקרונות שלה הוא המעסיק אותו.

     

    מה שגילה הסדין

    יש לא מעט חולשות בספר הזה. קודם כל, הלשון ההדורה והמיושנת והקלישאית לא מעט, המשתמשת בביטויים כמו "לא ידעתי את נפשי מרוב אושר", "גידלו בת לתפארת" ו"השקט רב ההוד של הלילה". מצד שני, יש בלשון גם איזה עושר שלוכד לפעמים תמונות מדויקות, למשל בתיאור חדר החולים לפנות בוקר: "האחות, שהַפּריחה האדומה על לחייה דהתה מעייפות, פתחה את החלונות, וריחות הלילה התגוללו בעצלתיים אל הפתחים שנפתחו להם ולא הזדרזו לצאת".

     

    קל להסתייג גם מהשמרנות בתיאורים המיניים. כך למשל מסופר הלילה הראשון עם מישהי המתגלה כבתולה: "דיברנו ודיברנו והתנשקנו והתחבקנו והתפשטנו ובאתי עליה, ובבוקר גילה הסדין מה שגילה". וככה מדברת המאהבת המשוחררת מימי האוניברסיטה: "הריצה ממריצה את מחזור הדם ומחזקת את הזה, כפי שאתה קורא לו/ וקרצה בשובבות". בתקווה שהבנתם את הרמז.


    תיאורים מיניים שמרניים ב"מה שנשאר" (עטיפת הספר)

     

    בשעשוע קל נפגוש כאן גם רגעים של דיבור עכשווי, כשהאחות הרוסיה במחלקה מסבירה כמה מעייפת היא עבודת הרופא - ומי שלא מזהה את המקור, לא בא בלובה: "קשה-קשה עבודה, רופא הולך במחלקה, ומכון לב, ומיון, ומשרד, מהר-מהר/ ורופא לא יכול מדבר הרבה-הרבה עם חולה, אין זמן, וחולה רוצה הרבה רופא מדבר בשבילו. קשה-קשה עבודה".

     

    הקסם היחפני  

    הרומן של עמיר נע בכמה צירי זמן, שהעכשווי בהם הוא חייו במחלקת חולי הלב עד התאוששותו. העלילה הזאת מתחילה נחמד, עם אנשים המכונים "שבעה צנתורים", ו"שמונים ומשהו", כל אחד לפי המקרה שלו, אלא שבהמשך הפרק הזה מתארך מדי.

     

    יש בעיה גם בחלק המגולל את התרסקות נישואיו של המספר, מאז הימים שהוקסם מאשתו בצעירותה היחפה ואוהבת הטבע, ועד שפרשה בבגרותם מהמיטה המשותפת והמירה את המאבק למען העניים בחומרנות בורגנית. אלא שכל המהלך הנפשי הזה אינו מפוענח דיו ונותר שטוח, ונדמה שהאופי השתקן והנמנע-מעימות של המספר גוזר שתיקה גם על המהלכים הרגשיים והתובנות הרגשיות בסיפור. למעשה, אנחנו אפילו לא בדיוק יודעים איך נראה המספר, חוץ מזה שיש לו גומה בסנטר (כמו לעמיר עצמו) שאותה חיבבה מאוד המאהבת ההיא.

     

    הלב הפועם של הסיפור הוא למעשה אותו רומן אהבה לוהט באוניברסיטה 30 שנה קודם לכן, ולמרות הסגנון המליצי והשמרני, מרשים בכל זאת כוח האהבה והתשוקה הנדיר של המספר. הוא נסחף אחרי אהובתו הקפריזית, המבוגרת ממנו ומאורסת לאחר, ואוהב בה כל ריח גוף וכל קימור וכל פזילה וסולח לה על כל משוגותיה - וגם לה טוב איתו במיטה וטוב בלב. נשים קוראות כנראה יאהבו מאוד את ההתמסרות הזאת. גברים אולי פחות, בגלל סופה שבור הלב של האהבה העיוורת הזאת.

     

    "מה שנשאר" מאת אלי עמיר, הוצאת עם עובד, 389 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עמיר. כבר לא כותב על מתח עדתי
    צילום: דן פורגס
    לאתר ההטבות
    מומלצים