שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הקומבינטור העברי הראשון
    יגאל סרנה חיבר בין העיתונאי שבו לסופר שבו, ויצא בעקבותיה של חידה מסתורית הנוגעת לגיבור משפחתי שנרצח על בימת ההיסטוריה. "העבר הוא תעלומה, בעיקר כשאתה הולך בין מתים". על מסע של כתיבה מימי חיבת ציון ועד לפייסבוק

     "הישראליות בנויה על שכחה, אמנזיה אחת גדולה", טוען העיתונאי והסופר יגאל סרנה, שספרו "סוכן מפוקפק" רואה אור בימים אלו בהוצאת "מסמרים". הוא מוסיף: "כל שחיתות משכיחה את קודמתה ושכחנו הרבה אנשים שהקימו את המדינה, כי אנו עסוקים בחפירות בהיסטוריה הקדומה. במובן זה, אני ארכיאולוג יותר פרקטי כי אני לא חוקר דברים מלפני אלפי שנים. במקום לחקור את הבית השני, צריך לחקור את הבית השלישי".


    הוכברג, הסב הלא ביולוגי של סרנה (מתוך עטיפת הרומן "סוכן מפוקפק")

     

    זוהי לא הפעם הראשונה בה המילה ארכיאולוג מופיעה בהקשר של סרנה. לפני כשנתיים ראתה אור הנובלה "יד ענוגה" (הוצאת כתר) בה גולל סרנה את סיפור חייה רווי הסודות והתהפוכות של אמו יולה. על גב הספר נכתב: "כארכיאולוג סבלני מחלץ סרנה מפי אמו בערוב ימיה רסיסי חיים שישלחו אותו למסע של גילויים מסעירים בארץ, בעולם ובתוך נפשו".

     

    ואכן, בנובלה, כמו גם בספרו החדש, מתגלה סרנה כמי שנובר בעדינות אך בנחישות בעבר של משפחתו ובהיסטוריה הקרובה של מדינת ישראל, נאחז בהתרגשות רבה בכל ממצא חדש ומנסה להציג באמצעות הגילויים המסעירים, תמונה כנה וחדה של ההוויה בסוף המאה התשע-עשרה, תחילת המאה העשרים, הפרטית והקולקטיבית גם יחד.

     

    לצאת מהקפסולה

    סרנה נולד בתל-אביב בשנת 1952, החל לכתוב בשנת 1980 במקומון כל העיר, ושש שנים לאחר מכן עבר לעיתון ידיעות אחרונות. פעילותו העיתונאית - המופיעה כיום בעיקר במוסף 7 ימים - מתמקדת בתיעוד של שולי החברה הישראלית, תוך שרטוט קווים לאופייה של המדינה בכל הנוגע ליחסה לפלשתינאים, ליישובי הפריפריה ולמיעוטים באשר הם. כתיבתו הדוקומנטרית והפובליציסטית לא נותרה רק על גבי העיתון, ועד כה פרסם סרנה שלושה ספרים תיעודיים, שני רומנים, נובלה ואת הביוגרפיה של המשוררת יונה וולך.

     

    ההחלטה, אשר הפציעה ב"יד ענוגה", להעלות על הכתב את סיפור משפחתו, מתוארת על-ידי סרנה כמהלך מוסרי: "האתיקה שלי אומרת שלא ייתכן מצב שכעיתונאי אתה תחשוף את כולם ותיכנס לקרביים שלהם, ואילו אתה תישאר מוגן במן קפסולה. יש בזה משהו לא ישר, ואנחנו לא יכולים להשאיר את עצמנו מוגנים לגמרי. תמיד שיתפתי והשתתפתי בחיים של אחרים, ואז הבנתי שעלי להגיע למקום שהוא שלי ואין לי שום בעיה לחשוף אותו".

     

    הספר "סוכן מפוקפק", הכתוב בשפה וירטואוזית ובו משובצים דימוים יפהפיים ותיאורים רבי רושם, מעלה מן האוב את דמותו השנויה במחלוקת (לאלו שזוכרים אותו, לפחות) של סמי הוכברג, שהגיע בהיותו בן עשרים, לנמל יפו באפריל 1889 באנייה רוסית שיצאה מאודסה. זוהי איננה ביוגרפיה, כי אם תיעוד המסע הארכיאולוגי והבלשי שניהל סרנה אחר הוכברג בישראל, טורקיה, ברלין ופריז.

     

    ככל שהעמיק בארכיונים, פגש קשישים וצאצאים של בני תקופתו של סמי, כך נחשפו נסיבות חייו המדהימות שהסתיימו בשנת 1917 בקונסטנטינופול כאשר הורעל למוות. "הדבר שעורר אצלי את הדחף לבלוש אחרי סמי הוכברג", מסביר סרנה, "היה משפט האשָמה שאלמנתו הטיחה באמי, כשעוד היתה נשואה לאמיל, בנו של סמי. היא טענה כלפיה: 'את מרעילה את הבן שלי כמו שהרעילו את אבא שלו!' אתה לא יכול לשמוע שאמך מואשמת ברצח וכי אביו של בעלה הראשון הורעל, מבלי שזה יבעיר בך סקרנות".

     

    סיפור שלא מרפה

    "את הסיפור על בעלה הראשון של אמי כתבתי ב"יד ענוגה", אבל במקביל עשיתי תחקיר גדול על סמי שנשאר מחוץ לסיפור כי הבנתי שמגיע לה ספר שלם. התכוונתי להתעלם ממנו, אך הוא התחיל לתבוע את כתיבתו. זה ספר ראשון שלי שממש תובע את כתיבתו במובן זה שהוא לא הרפה ממני".

     

    כאשר הגיע סמי הוכברג לפלשתינה בשלהי המאה התשע-עשרה, הוא זיהה את הפוטנציאל הנדל"ני בה, אף על פי שהתאכזב שוב ושוב מהמקום. במכתבים תקיפים לאביו, שהיה מנהל חווה אמיד, דרש כספים לקניית קרקעות ואף שכנע את אחיו - תיאו היפה, שלימים יתברר כי צאצאיו פזורים בכל העולם מבלי שהתעניין או ידע על קיומם, ואמיל הבכור, החולה האומלל - לעלות גם כן לארץ ולחיות בתת-תנאים.


    משפחת הוכברג. הוציאו את סרנה למסע חיפושים (מתוך הספר)

     

    אישיותו הכריזמטית וחסרת המעצורים של סמי, מגנטה רבים ואף אביו השתכנע לבסוף לעלות ארצה. אך סמי, שהיה ממקימי נס ציונה, לא הסתפק בקרקע בפלשתינה, נטש שוב ושוב את משפחתו, ועקבות חייו חושפות כי היה הראשון שניסה להגיע להסכם כולל עם הערבים, ובד בבד היה גם סוכן של המודיעין הצבאי הגרמני.

     

    "את הצילום שבעטיפת הספר", מספר סרנה בהתרגשות, "גיליתי אצל קרוב משפחה וכשבודדתי אותו ראיתי עד כמה סמי בולט ושונה מהאחרים. ואכן כך הוא היה, כשטען למשל שאם לא נדבר עם השכן הקרוב, תפרוץ פה אש. העבר מלא רמזים למה שיקרה. הוא קרוב מאד ללבי ואני מתייחס אליו כאל סבא לא ביולוגי. בשונה מהסבים שלי שמתו בשואה, שוודאי לא היה לי על מה לדבר איתם, את סמי לא הייתי עוזב. הוא חרש את העולם והקדים את זמנו. יש לנו אותו חוסר שקט וסקרנות, הרצון לעצב את העתיד, והוא גם היה עיתונאי".

     

    הקומבינה הישראלית הראשונה

    כשקוראים את סיפור חייו של סמי, אי אפשר שלא לזהות בו את הקומבינטור הישראלי המצוי. "הוא תמיד מסתבך וממשיך מבלי להביט אחורנית, בין אם זה בשיתוף פעולה עם גרמנים או שוחד לעיתונאים ערבים. אין רגע שהוא לא קומבינה. העיסוק שלי במשך השנים בעיתונות זה למעשה מחקר פרטי שלי על הישראליות. אני מרותק לישראליות ומהופנט ממנה, אין דבר מרתק יותר מבחינתי".

     

    הסיפור שכתבת מתואר במידה רבה כסיפור בלשי. האם הסגנון הושפע מכתיבתך העיתונאית?

     

    "עיתונאי בארץ זאת מילת גנאי. הייתי קורא לזה סגנון תיעודי, ומכיוון שיש מעט יצירות בז'אנר הזה, אנו שוכחים שהוא קיים. אני עיתונאי במובן שאני תופס עיתונאות כספרות טובה. העבר הוא תעלומה והכותב הוא תמיד גם בלש, בעיקר בסיפור הזה, כשאתה הולך בין מתים, ובמיוחד כאשר אתה הולך בעקבות אדם שלמשפחתו כלל לא היה מושג מה עלה בגורלו. נכנסתי בפירוש לתוך תעלומה ואז גיליתי שהעולם מלא רמזים ואת החשיפה שלהם אני רוצה לחלוק עם הקוראים".

     

    "מציאת מסמכים בארכיון היה נס, לגלות פרטים על סמי היה אושר, שממש היה לי קשה להתחלק בו. אין לדמות הזאת אפילו קבר ופתאום הוא יוצא מהדפים - מכתבים שמתגלים, דו"חות, שברירי אינפורמציה, וכך גם העולם של אותה תקופה נגלה לנגד עיניך. הבנתי יותר מכל מה שמורה להיסטוריה יכול היה לספר לי, עד כמה העולם היה שונה, אך מצד שני, גיליתי שהדמיון עצום".


    הוכברג (במרכז) וחברים. ידע משהו על קומבינה ישראלית

     

    בעשור האחרון החליט סרנה לבלות תקופה במעון לכותבים באוקספורד, שם הוא מחבר את ספריו, לאחר

    שערך את התחקיר הנדרש. "אני כותב על ניירות, מצלם, מקליט, מסתובב, נוסע. זה שלב שאני מאד אוהב, אבל האני המתחקר לא יודע גבולות וזה מקשה על האני הסופר. אני סופר מאד ממושטר, כי עיתונות מהסוג שאני מתפקד בה מאד ממשטרת אותך. אני לא כותב מאות טיוטות, לא מבזבז זמן, עומד מצוין בדד-ליין, אוהב את המסגרת של העיתון ומאמין גדול במה שגבריאל גרסיה מארקס אמר, על כך שהעיתונות והספרות הן בנות דודות".

     

    אף על פי שסרנה מציין את המפגש עם זיכרון אנושי חי כדבר המשמעותי ביותר עבורו במסע, נדמה כי עולם המתים אינו נותן לו מנוח ולדבריו. "יש יותר מדי חובות למתים מכדי שאחדל. ילדים שגדלים בבית שיש בו סודות מרגישים דברים. נוצר דיסוננס קוגניטיבי ולאט לאט הפכתי לבלש קטן וידעתי שיש שם משהו. חשים רוחות רפאים, כי הנוכחות שלהם משפיעה הרבה אחרי לכתם".

     

    "הדבר שהכי משמח ומצחיק אותי זה הפער בין שכחת דמותו לבין קיומה כעת. פתחנו לסמי דף בפייסבוק עם תמונתו, הוא הופיע על מסך של תוכנית טלוויזיה, זאת החייאה עצומה, ואני מאחל זאת לכל נשכח. ממש תחייה לדורות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סרנה. יצא לחפירות ארכיאולוגיות-ספרותיות
    צילום: אלדד רפאלי
    7 לילות
    מומלצים