מעופפות

ספורט אקסטרים הוא כבר מזמן לא רק נחלתם של גברים, אבל הם עדיין מהווים רוב מובהק בקרב העוסקים בו. בכל זאת, שלוש הנשים בכתבה הזו הפכו את הספורט לקריירה ולדרך חיים. שלושתן מבלות חלק ניכר מזמנן בריחוף באוויר, ושלושתן סיפרו לנו על הבחירה יוצאת הדופן שלהן ועל הריגוש והסכנה הכרוכים בה.

“האוויר הוא המקום הטבעי שלי”

היא תלויה באוויר. בגובה של כ־20 מטר מעל הקרקע היא מסובבת את גופה סביב הטרפז ומשחררת את ידיה. היא צונחת למטה, לא קשורה לכלום, סומכת עליו שיתפוס את רגלה בשבריר השנייה לפני שהיא נופלת. אחר כך היא כורכת את רגליה סביב צווארו ונמתחת הפוכה באוויר. היא כל כך שייכת לשם, שקשה לדמיין אותה על הקרקע.

קרן אלנקווה (29) היא לוליינית אווירית שמופיעה בקרקס Y, שאותו הקימה לפני מספר שנים יחד עם יניב סוויסה. “זה כמו לרקוד באוויר”, היא מסבירה, “לרוב עובדים בגובה של 19 מטר. אני נכרכת סביב חבל או בד שמשתלשלים מהתקרה, עושה סלטות, נפילות שמגיעות כמעט עד הרצפה וחזרה מעלה, והכול בתנועות ריקוד”.

תחושה של אושר באויר. קרן אלנקווה עם יניב סוויסה

בהופעות קרן לא מאובטחת ונאחזת בחבל אך ורק בגופה. “אסור לאבד ריכוז לרגע, כי שנייה אחת יכולה להיות קריטית”, היא אומרת. קרן רוקדת מגיל ארבע. “מאוד אהבתי לרקוד, אבל בדיעבד תמיד היה חסר לי שם משהו. באקרובטיקה אווירית נתקלתי במקרה, אחרי שהשתחררתי מהצבא,

לשימוש גו בלבד! מעופפות קרן אלנקווה עדי פרייד תום ליבנה

 והתאהבתי ממבט ראשון”. קרן טסה לסן פרנסיסקו ולמדה בבית ספר גדול לקרקס. כשחזרה לארץ בנה אביה, מהנדס בניין, מתקן בגובה של תשעה מטרים בחצר ביתם, כדי שתוכל להמשיך להתאמן.

מה מושך אותך בזה?

“באוויר אני חווה תחושה של אושר. בפעמים הראשונות זה היה הרבה אדרנלין וריגוש, היום זה פשוט נעים לי. אני מרגישה הרבה יותר טוב באוויר מאשר על הקרקע. הצופים מהצד אומרים לי שאני זורחת כשאני באוויר, שזה מקומי הטבעי”.

המשפחה שלך לא דואגת?

“בעלי דואג, וכשאני חוזרת עם חבלות הוא אומר לי בצחוק שהוא ‘יוציא אותי מהחוג הזה’, כאילו שזה לא המקצוע שלי. אבל הוא יודע כמה זה חשוב לי ושאני לא חיה באמת אם אני לא עושה את זה, אז הוא תומך בי”.

ואיך סוגרים את החודש?

“זה ספורט מאוד יקר, כי הציוד מיובא מפריז, וגם הביטוחים יקרים. לשמחתי אני מתפרנסת מזה, כי אני מופיעה ומלמדת”.

סכנה ברורה ומיידית - הרגע המפחיד שלי

“עשינו מופע של ריקוד על קיר בגובה 30 מטר באמצעות חבלי סנפלינג. העלינו את המופע שש-שבע פעמים ביום במשך ארבעה ימים. באחת הפעמים ירדתי מהגג בלי לוודא שהטבעת שמחברת אותי לחבל נעולה. היא נפתחה לגמרי. כמו בסרטים, מצאתי את עצמי תלויה בכוח ידיי מקצה הגג, בגובה של כשמונה קומות. בגלל האימונים אני חזקה מאוד, אז הצלחתי להציל את עצמי, אבל חשבתי על מה שהיה קורה אם לא הייתי שמה לב ברגע האחרון לטבעת הפתוחה והייתי עוזבת את הידיים. זו הייתה מחשבה משתקת. מאז אני בודקת את הקשירות שלי ושל כולם 30 פעם. אצל מי שעוסק בספורט אקסטרים יש גם יכולת להדחיק פחד. ההתמכרות הזו למה שאנחנו אוהבים לעשות גורמת להדחקה משמעותית”.

נשים יכולות להגיע לפסגה

עדי פרייד (28), צלע בשלישיית BrainPop, היא הוכחה לכך שבאוויר אין תקרת זכוכית שמונעת מנשים להגיע לפסגה. הצוות, שמורכב משתי צנחניות וצלם, זכה במאי השנה באליפות ישראל בצניחה חופשית בתחום ה־Free Fly. “אין בתחרויות קטגוריה נפרדת לצניחת פרי־פליי לנשים”, מסבירה עדי. “אנחנו הנבחרת הכול־נשית היחידה בעולם, אבל יש נשים גם בקבוצות אחרות, כולל בטובות ביותר. זהו אחד מענפי הספורט היחידים שאין בהם מגבלה אמיתית שמונעת מנשים להגיע לפסגה”.

איך הגעת לתחום?

“אחרי הצבא יצאתי לטיול. נסעתי לניו זילנד, ארץ האקסטרים, נרשמתי לקורס צניחה חופשית ובמקום להמשיך בטיול לאסיה כמו שתכננתי, בזבזתי את כל הכסף על צניחות. זה פשוט סחף אותי. חזרתי לארץ ולמחרת מצאתי את עצמי במועדון הצניחה”.

מה זה נותן לך?

“כל צניחה היא מדהימה, מספקת ומאתגרת. כל פעם זו הנאה עילאית וכל פעם אני לומדת משהו חדש. מהצניחה הראשונה ועד היום לא נמאס לי ולו לרגע אחד. השמיים עצומים והתחושה שאת עפה היא כזו ששום דבר לא משתווה לה”.

איך סוגרים את החודש?

“צניחות זה עסק יקר בטירוף. למזלנו יש לנו חסות מחברת BrainPop ואנחנו מקבלות סיוע גם מ’אילת’ - ההתאחדות הישראלית לספורט תחרותי לא אולימפי, ומ’אתנה’ - העמותה לעידוד נשים בספורט”.

סכנה ברורה ומיידית - הרגע המפחיד שלי

“פעם פתחתי את המצנח והוא השתחרר וטס במעגל. זה היה בגובה שבו יכולתי לפתוח מצנח רזרבי, אבל אלה היו כמה שניות שבהן הדופק שלי עלה למיליון. אחרי האירוע דווקא הרגשתי טוב, כי ידעתי שאני כבר לא צריכה לשאול את עצמי מה אעשה במצב חירום - אני יודעת שאצליח להתמודד”.

“מצאתי את אהבת חיי”

לפעמים צריך לרדת נמוך כדי לעלות גבוה. כך קרה לתום ליבנה (31) לפני שנתיים, כשפרצה אצלה סוכרת נעורים. “עד אז היה לי עסק של קייטרינג, אהבתי לבשל ולאכול ולמעשה כל חיי סבבו סביב אוכל”, משחזרת תום. “החלטתי שאני חייבת למצוא תחביב שלא קשור למזון. יום אחד חברה סיפרה לי שהיא קנתה ליום הולדתו של בעלה כרטיס לצניחה עם מדריך במצנחי רחיפה. לא שמעתי מה היא אמרה אחר כך. שאלתי מה הטלפון וזהו, יום אחר כך כבר הגעתי לצניחת ניסיון. כשירדתי ממנה שאלתי איפה חותמים ונרשמתי לשני הקורסים הראשונים. מצאתי את אהבת חיי”.

מצנח רחיפה הוא מצנח שפותחים כשנמצאים על צוק או צלע הר וממריאים באמצעותו לאוויר. “דואים כמו ציפורים. משתמשים בתרמיקות, זרמי אוויר חם שעולים למעלה, ובעזרתן עולים לגבהים”, מסבירה תום. "אפשר להישאר באוויר במשך שעות ולעבור מרחקים עצומים בלי לנחות”.

מה מושך אותך לזה?

“התחושה של הניתוק מהקרקע היא בלתי רגילה. זו הגשמה של החלום לעוף, תחושה של חופש. אני גם אוהבת את הספונטניות הלוגיסטית של הספורט הזה. אני יכולה לטייל בכל העולם עם הציוד, לרחף מתי שאני רוצה ולנחות בכל מיני מקומות”.

התיאורים של תום אמנם מעוררים חשק לצאת לצוק הקרוב, אבל קשה להתעלם מכך שבארץ אין פיקוח על השימוש במצנחי רחיפה, והיו כאן כמה תאונות שחלקן אף גבו חיים.

מה לגבי הסכנה?

“אין ספק שהספורט הזה הוא ספורט אתגרי, אבל אם שומרים על הכללים הוא מאוד בטוח. חשוב כמובן ללמוד אותו בצורה מסודרת”.

ומה לגבי העלויות?

“ההשקעה הראשונית גבוהה, אבל אחרי הקורסים את בעצם עצמאית עם ציוד, ציפור דרור שצונחת מתי שהיא רוצה ללא עלות. אני עובדת בבית ספר לרחיפה וכל דקה אפשרית שלי מוקדשת לצניחה, זה השתלט לי על החיים”. 

סכנה ברורה ומיידית - הרגע המפחיד שלי

“חוויה מפחידה במיוחד הייתה לי באלפים. הייתי בגובה של 2,000 מטר ומצאתי את עצמי מעל קו מתח גבוה, לא מצליחה להתקדם ולאט לאט מאבדת גובה. זה היה די מלחיץ, אבל בסופו של דבר הצלחתי להתקדם והגעתי לשדה הנחיתה - ממש על הקצה”.