שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ישראלים, ערבים והומואים? מסוכן מדי"
    שלמה פלסנר ועידו בורנשטיין, מבכירי יוצרי הפרינג' בארץ, משיקים קבוצת תיאטרון חדשה ומייחלים לאופק אמנותי שיאפשר לה לצמוח. בהפקת הבכורה שלהם, שמורכבת מגברים בלבד, הם קושרים בין גבריות לסכסוך הישראלי-פלסטיני

    במציאות ערוץ 2 בה אנו חיים, לא ירחק היום בו יעלה מחזמר נוצץ על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עד שזה יקרה, מציעה קבוצת "תיאטרון כאן", שהקימו לאחרונה הבמאי שלמה פלסנר ובן זוגו, המחזאי והתסריטאי עידו בורנשטיין - זוית התבוננות קצת אחרת על הנושא החם.


    פלסנר ובורנשטיין. השחקנים נעלמו יום לפני החזרות

     

    "כלבים", פרויקט מעבדתי, שהתפרק להם יותר מפעם אחת עד שהגיע לכלל מימוש, הוא לא עוד מופע ערבי-יהודי פסבדו תיאטרלי. ההבדל המשמעותי טמון לא רק בהיגדים האמנותיים שבו, אלא בעיקר בנקודת המוצא של מעבדת התיאטרון בה נוצר, המתייחסת למגדר הגברי כגורם מרכזי באלימות שסובבת אותנו.

     

    בניגוד לפרויקטים מסוג זה, שמערבבים קבוצות שחקנים מפה ומשם - ישראלים-פלסטינים ("פלונטר") או ישראלים, גרמנים ופלסטינים ("דור שלישי"), פלסנר ובורנשטיין לא מדברים בסימני קריאה. גם ביצירה החדשה, כמו בקודמות לה, הם מציפים סימני שאלה מול קונפליקט, שבו כולם צודקים וכולם טועים. אחרי עשור של זוגיות אישית ומקצועית, כשהם הורים לשני ילדים ועם ארסנל רחב של עבודות יוצאת דופן, פלסנר ובורנשטיין עדיין מביאים בשורה.

     

    "כלבים", עבודתם הנוכחית, היא קומדיה טראגית שנוגעת ביצרים, זִקְפּוֹת וּזְקִיפוּת קומה. כמו ב"כינים" שסללה להם את הדרך, גם פה מדובר בדמויות אבודות הנאחזות זו בזו, משתוקקות לקבלה, שחרור וגאולה, אבל מוצאות עצמן חוזרות שוב ושוב אל אותה יצריות מתפרצת שמקלפת מהם את האנושיות ומאיימת לכלותם.


    חזרות ל"כלבים". כולם צודקים וכולם טועים (צילומים: דודו אזולאי)

     

    מה שהחל בסדנת אימפרוביזציה עם שחקנים שליקטו בקושי לפרויקט, התפרק להם די מהר בין הידיים. "רציתי ליצור עבודה לגברים בלבד כי לא יכולתי להימלט ממחשבות על הקשר בין גברים לסכסוך. מינקות מלמדים אותנו להשמיד את המקום הנשי, המכיל והרך שבתוכנו. אז איפה הגבריות מאפשרת לנו, בכל זאת, לייצר אינטימיות? במקביל חשבתי שכזוג הומואים, בתוך עבודה שכולה גברים, אנחנו חייבים לגעת גם בנושא המגדר, ואני זוכר ששלמה אמר שמחזה שמתעסק ביהודים, ערבים והומואים הוא מסוכן מדי. הוא אמר או שזה ייצא קשקוש או..."

     

    או שזה ייצא איתן פוקס?

     

    "כתבתי עם איתן את 'פלורנטין'. הייתי התסריטאי הראשי ובמקום מסוים אני אומר שכאן, בפירוש, היה חשש שזה עלול להיות יותר מדי. גם ככה הנושאים במחזמר טעונים כל אחד בפני עצמו. הפחד היה שהשורה התחתונה תרדד את המורכבות. שאלנו את עצמנו אם נקודת המבט שלנו כיוצרים הומואים לא עלולה לצבוע הכל בגוון רומנטי שישטח את הכל".

     

    "גברים יהודים וערבים שרים על במה? בא לי להקיא"

    פלסנר ובורנשטיין לא היו היחידים שחששו. "אחד השחקנים הערבים הכי גדולים בארץ אמר לנו שהוא מוכן לשחק בעברית רק דמויות של יהודים כי אחרת מישהו ייפגע", מספר בורנשטיין, "הוא ישב מולי רועד והרגשתי שאם ייגע בעולמו הפנימי, הוא יתפוצץ. זה קרה שוב ושוב. חיפשנו שחקנים בכל הארץ והחשדנות גרמה לרתיעה. שחקנים שהסכימו לעבוד נעלמו יום לפני החזרות. הפחד והרתיעה מנגיעה בחומרים האלה הדהימו אותי".


    שחקני "כלבים". הקבוצה הראשונה התפרקה

     

    "מנהל תיאטרון גדול אמר לנו: 'גברים יהודים וערבים שרים על במה? בא לי להקיא מזה'", מספר פלסנר. "משהו במעבדת גברים הרתיע גם שחקנים יהודים. אנשים חשבו שזה מסוכן מדי". וכבר באימפרוביזציה הראשונית, האווירה התלקחה. "זה הביא להתנגשות ולמכות", מספר בורנשטיין, "כל הצדדים הרגישו פגועים והקבוצה הראשונה התפרקה".

     

    מהיכן הגיע שם המחזה, "כלבים"?

     

    עידו: "בהתחלה קראנו להצגה 'הסכסוך: מחזמר', אבל זה הרגיש שכלתני מדי. 'כלבים' נולד מתוך מונולוג של אחת הדמויות. עבּד מספר על כלב חמוד ומאולף שגנב בילדותו מאיזה יהודי. הוא העלה אותו לגג, שם אותו בכלוב תרנגולות וכיסה אותו. אחרי שבועיים שבמהלכם הרעיב את הכלב, יצא ממנו חיה רעה. כלב כלב. מבחינתי, המונולוג מדבר על המקומות העדינים והרגישים שאנחנו כולאים ומרעיבים בתוכנו, כי זה פשוט לא גברי. אנחנו מייצרים מכונת מלחמה בתוכנו".


    היכל התרבות באריאל. היו שמחים להופיע שם

     

    שלמה: "כל מי שיושם בתנאים מסוימים יכול להפוך מצייתן ונאמן לתוקפני ואלים. המחזה רוצה לקלף את האישיות, התרבות ממנה כל אחד מאיתנו בא ולגעת במקום החייתי, אולי כי רק ברגע שבו אתה נחשף למקום הזה בך, יכולה להיוולד התחלה חדשה. רק כשנודה שהחיה הזו קיימת בנו, יש תקווה ללכת הלאה".

     

    המבט שלכם די ציני על כוח התיאטרון לשנות ועל תפקידכם כיוצרים.

     

    עידו: "כשלמדתי ב'תלמה ילין', האמנתי שתיאטרון יכול לשנות. היום ההתבוננות הרבה יותר מפוכחת וצינית, מה שמאפשר לי לקחת את זה אל הקצה. זה לא עוד מחזה על כיבוש ובמובן זה, למשל, הייתי שמח להופיע באריאל דווקא, כי זה לא מחזה מגויס לעמדה כזו או אחרת. אנחנו רוצים לאפשר לקהל להיפתח ולהתבונן במציאות מנקודות מבט שונות".

     

    "אי אפשר לעשות פרינג' ולקוות לטוב"

    אחרי שנים של עבודה במסגרת תיאטרון תמונע, החליטו השניים שהגיע הזמן להקים קבוצה משלהם. ההחלטה התבשלה במשך שש שנים ורק כעת מגיעה לכדי מימוש. "יש הרבה יוצרים בגילי שעוברים בדיוק את אותה דרך", אומר פלסנר. "אני יוצר כמעט 15 שנה בתיאטרון ולפני כן במחול.


    אולם "תמונע", ביתם הקודם של פלסנר ובורנשטיין (צילום: ניב קלדרון)

     

    "הגעתי לדרך ללא דווקא ברגע שבו היכולות שלי הן בשיאן, אבל אם אין לך את האמצעים ואתה צריך במקביל לפרנס משפחה וילדים, אתה לא יכול להמשיך לעשות פרינג' ולקוות לטוב. זו הסיבה שרבים עוזבים בגיל הזה".

     

    מה עם התיאטרון הרפרטוארי?

     

    שלמה: "היה לנו דיאלוג עם כמה תיאטראות אבל כשתקציב ההפקה ירד לעשרת אלפים שקל כולל הכל, ויתרנו. אנחנו לא יכולים לעמוד בעלויות. אתה לא יכול להמשיך ולשלם לאנשי המקצוע שעובדים איתך שנים, כמו אסתי זקהיים או אודליה סגל, את אותן אגורות ששילמת להן בתחילת הדרך. גם אתה עצמך לא יכול להמשיך ולעבוד באותם תנאים. חשבנו שקבוצה תאפשר לנו מתישהו להחזיק שחקנים קבועים, ליצור מחויבות, לכוון לעתיד ששווה להילחם עליו".

     

    אז בזירת התיאטרון הקיימת אין ליוצרים צעירים אופק?

     

    עידו: "עוגת הפרינג' מאד מצומצמת וכעת גם לתיאטרונים הגדולים יש תקציב פרינג', כך שבעצם יש עוד יותר מתחרים על הפירורים. אבל משהו בתפיסה של מנהלים אמנותיים ודרמטורגים בתיאטראות הגדולים, יוצר כתיבה שבה כל הקונפליקטים הדרמטיים ברורים. אני חושב שאם הכל מצוי בטקסט, מספיק לקרוא אותו ואין צורך לראות את המימוש הבימתי שלו".


    "הגבר שנכנס להריון כדימוי לאדם שלם"

     

    "אנחנו מחפשים את המחוזות התיאטרליים, את התת מודע, את הרגש שמתחבא מתחת לסיפור", אומר פלסנר ומדגיש שקבוצת השחקנים שנאספה לטובת הפרויקט אפשרה את זה. "גם הידיעה שאנחנו לא יכולים לגשת עם המחזה הזה לאף תיאטרון, נתנה לנו חופש לעוף ולחפש פתרונות לא ריאליסטיים", אומר בורנשטיין, "מכאן, למשל, נולדה דמות הגבר שנכנס להריון כדימוי לאדם שלם, יצירתי, שמכיל את האחר".

     

    ההריון קשור איכשהו להולדת בנכם השני?

     

    עידו: "אחרי כל כך הרבה שנים של זוגיות ואהבה, אתה לא יכול שלא לגעת במקום הזה שכל כך ברור אצל זוגות סטרייטים שיכולים לברוא מהמפגש ביניהם חיים. העבודות שלנו הן דרך לייצר פרי אהבה משותף, וזה אולי ההסבר לכך שהרבה זוגות הומואים יוצרים יחד. אני חושב שההריון הפרטי שלנו מצא את דרכו לבמה מתוך שאלות שלא פשוטות לי כהומו".

     

    אילו שאלות למשל?

     

    "כאשר אתה מזדהה יותר עם נשים אבל גברים הם מושא לתשוקה, אתה תוהה מה זה אומר על הגבריות שלך. להעז להיות בתוך קבוצה של גברים היה מקום מאיים, ולכן המעבדה הזו היתה מתנה שאפשרה לי להבין את המנגנון שאני חלק ממנו. אני מזדהה לגמרי עם התוקפנות, הדימוי הגברי של פאלוס שמגדיר אותי, שמזדקר ממני החוצה והופך אותי לצייד וכובש. מה שמפחיד זו השאלה איפה אני בסיפור הזה - וזו היתה הזדמנות לבדוק את זה".

     

    קבוצת תיאטרון "כאן" מורכבת מחבורה מפתיעה של שחקנים, בהם מחמוד מורה, שחקן יליד נצרת בוגר "בית צבי" והיחיד שנותר מסדנת השחקנים הראשונה;

    בני אלדר, עדי ח'ליפה, חי מאור ולביא זיטנר, הנחשב לאחד השחקנים הבולטים בפרינג' הישראלי.

     

    "הם לא מפסיקים להפתיע אותנו", אומר פלסנר, "הם סומכים עלינו והולכים איתנו וזה מאוד מרגש. בשנה האחרונה הייתי הרבה פעמים קרוב לוותר, ואני שמח שהתעקשנו. החיפוש, הגילויים שבדרך, קבוצת השחקנים המדהימה הזו שאושר גדול לעבוד איתה. אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים, וזה מה שמחזיק אותנו".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "כלבים". לא עוד מופע ערבי-יהודי
    צילום: דודו אזולאי
    7 לילות
    מומלצים