אני הולך להתרסק, ולא יכול לעשות כלום נגד זה

כבר כמעט שנה אני חושב עליה. הרבה, הרבה מאוד, ואני לא מצליח להפסיק. לא משנה מה אומרים לי. לא משנה שאני די בטוח שהיא מודעת לקיומי ולא מעבר לזה. אבל אני כבר לא יכול להחזיק את זה יותר בפנים, זה כבר מפריע לכל אספקט בחיים שלי.

אבל בואו נתחיל בהתחלה. קודם כל קצת על עצמי: בן 25. ממוצע למראה (אני חושב). חנון טורבו, ואולי לכן גם בעל מעט מאוד ניסיון בתחום הרומנטי. אני גם עובד במקום לא שגרתי במיוחד, שם גם פגשתי אותה.

מבחינתי זאת היתה אהבה ממבט שני. מכיוון שאני עובד די ותיק במקום, מצרפים אלי מידי פעם עובדים חדשים כדי לשמוע וללמוד, ופעם אחת גם אותה. זה הספיק, חמש דקות של שיחה והייתי מאוהב, אמנם לקח לי כמה שעות לעכל את זה אבל, אבל זה היה שם, ברור מאוד וחזק מאוד. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי כזה דבר - כמו שאמרתי, יש לי מעט מאוד ניסיון בתחום – ולקח לי כמה ימים לחשוב מה לעזאזל אני עושה עם כל העסק הזה והגעתי להחלטה, בראשונה בחיי, לנסות להציע למישהי לצאת איתי. ואוי, איך שדברים הסתבכו משם...

מכיוון שרציתי לעשות את זה בסביבה שאינה מקום העבודה, ניסיתי ליצור - גם, אבל לא רק בשביל זה – מפגש של העובדים. מתוך צוות של כמעט 20 הגיעו חמישה כולל אותי, ואותה. חששתי, אבל רציתי לגשש ולבדוק אם היא יוצאת עם מישהו. אם לא, אמרתי לעצמי, אני אנסה משהו.

היא הזכירה את הבחור שהיא יוצאת איתו

המפגש הסתיים והיינו צריכים לקחת את אותו האוטובוס, למזלי הרב. דיברנו תוך כדי נסיעה, ומכיוון שהיא לא הזכירה אף בחור בחייה, החלטתי לנסות את מזלי. וכמו בכל דרמה טובה, שנייה לפני שרציתי להגיד את מה שחיכיתי לו כבר לא מעט זמן, היא הזכירה את הבחור שהיא יוצאת איתו. הזמן קפא, הנשימה נעצרה והרגשתי תחושה נוראה של קריסה. היא ירדה. המשכתי בדרך, ותוך כדי הרמתי טלפון ל"רופא" – החבר הכי טוב שלי - וסיפרתי לו מה קרה.

בסופו של דבר, הסכמנו שלפחות נמנעה ממני המבוכה שבדחייה. הידד, הנושא נסגר, ונמנעה ממני מבוכה לא קטנה, חשבתי, אבל זה לא מנע ממני לבכות בבית בפעם הראשונה מזה לא מעט זמן. הרגשות עדיין נמשכו, אבל לא היה שום דבר שיכולתי לעשות בנושא – אני לא גבר מהסוג הזה.

ומאז, סיוט. בכל פעם שראיתי אותה כאב לי, אבל זה משהו שהצלחתי לחיות איתו, אמרתי לעצמי שבטח יגיע משהו אחר. לאט לאט התחושה פחתה וחזרתי למסלול החיים הנורמלי שלי. ביום בהיר אחד הכל השתנה שוב. שאלתי אותה סתם מתוך עניין מה עם הבחור שהיא יוצאת איתו, והסתבר לי שהם כבר מזמן לא ביחד. אבל שוב, עם המזל שלי, היא יוצאת עם מישהו חדש, "אבל כנראה לא יצא מזה שום דבר רציני". ואז, כל הרגשות עלו שוב ואיימו להטביע אותי.

מאז אני מוצא שאני לא יכול להפסיק לחשוב עליה, כמעט לא משנה מה אני עושה, זה הולך ומתחזק ומאיים לצאת משליטה. התייעצתי עם עצמי ועם אחרים והגעתי למסקנה אחת – ככה זה לא יכול להמשיך. אז, ברגליים רועדות, בפה יבש ובהיעדר ברירה אחרת, אנסה ליצור הזדמנות ולהציע. מכל השיחות והבירורים שעשיתי נראה שהתשובה שלה תהיה לא, ואני כולי תקווה שזה יהיה לפחות 'לא' מנומס.

אז זהו, אני רואה את הסלעים שעל החוף שלה מולי, יודע שרוב הסיכויים שאני אתרסק עליהם, אבל אין לי אפשרות לשנות מסלול, אין אפשרות לסטות ולהביא את עצמי לחוף בטוח.