מישהו יכול להשיג לי סביבון מעופרת יצוקה?

אם תיכנסו היום לחנות צעצועים, אחת מהרשתות הנפוצות והפופולאריות ותבקשו סביבון, סביר להניח שלא תקבלו סביבון מעופרת יצוקה. רוב הסיכויים שתקבלו סביבון עגול מפלסטיק, ללא פאות, שאף אות עברית לא חרוטה עליו. שום 'נס', בטח שלא 'גדול', לא 'היה' והוא ממש לא מ'פה'.

לסביבון של הדור החדש קוראים "בייבלייד". הבייבלייד ה"מקורי", שאותו ניתן לרכוש בחנויות המובחרות הקרובות לביתכם (אל תתפשרו על חיקויים!), צבוע בצבעים פלסטיקים חזקים, מסתובב בקלות ומצויד בנס שנקרא "משגר" ובפלא שהוא קוד אינטרנטי המאפשר לילד משחק און ליין עם ילדים נוספים דרך האינטרנט. וכל הנס הגדול הזה עולה יותר ממאה ש"ח. למרות שהבייבלייד משווק כסביבון של הדור החדש, מעין חנוכה למתקדמים, כדאי גם לנו, הדור הישן, להסתכל עליו מקרוב כדי לבחון את ההבדלים בינו ובין הסביבון הפשוט שכולנו זוכרים במעורפל.

נס גדול

עבור ילד קטן, לסובב סביבון בתנועת אצבעות, זה לא פחות מנס. מדובר באתגר מוטורי משמעותי. כל סיבוב הוא מבחן חדש ליכולת של הילד. לפעמים זה מצליח, לפעמים זה מתפספס. אפשר גם לקבוע את ההצלחה על פי משך הסיבוב. והמתקדמים, הבוגרים מבין הגאונים המוטוריים שכבר מסובבים את הסביבון בקלות, מוזמנים לשלב ב' של הדור הישן: לסובב את הסביבון הפוך, הידית הקטנה משמשת כבסיס. הסביבון הישן הוא אתגר של קואורדינציה, קור רוח וחוזק אצבעות ומשך הסיבוב יתארך ככל שהמיומנויות של הילד ישתכללו. הבייבלייד והמשגר שלו מנתקים כל קשר בין המיומנות המוטורית למשך הסיבוב של הסביבון.

עוד נס קטן שהעביר אלינו הסביבון הקלאסי הוא נס הניחוש המוצלח. לסביבון ההוא הייתה פואנטה. הוא יכול לנחות רק על פאה אחת, רק על אות אחת. בדרך גילינו את חדוות הניחוש ואפילו טעמנו, בלי לשים לב, מנפלאות ההסתברות. הסביבון העגול מסתובב ומסתובב ולא ממש משנה היכן הוא מפסיק את הסיבוב שלו ולאן הוא מגיע. הכל אותו דבר, בלי תשובה לשאלה שנשאלה. בלי שאלה בכלל.

היה

הסביבון אמור ללמד את הילדים בדרך של משחק מה היה פה, מה אנחנו חוגגים. היה פה נס גדול. היוונים, כוחות הרוע, נכנסו לבית המקדש וטימאו אותו. חושך גדול השתרר במקום החשוב לנו ביותר. והנה, אירע נס ובתוך כל החושך הזה התגלה פך שמן קטן. מספיק אור קטן כדי לגרש חושך גדול ואת האור הזה אנחנו נדרשים למצוא. לא סתם נחגג חג החנוכה בתקופה החשוכה ביותר בשנה. מלבד היותו זיכרון לאירוע שהיה או לא היה, הוא מספק לנו תמונה של הנפש. כל אחד מאיתנו הוא בית מקדש שחושך גדול נכפה עליו מבחוץ. ובתוך החשיכה נדרש כל אחד מאיתנו למצוא פך שמן קטן, פנימי שידליק בו אור. ואחרי שקורה הנס ואנחנו מצליחים להדליק את האור הפנימי, אנחנו מוזמנים להניח אותו על אדן החלון כדי להאיר את השכונה, את העיר ואת העולם כולו.

הסביבון והאותיות שאמורות להופיע עליו מספרים לילדים את הסיפור שהיה ומחברים אותם בדרך הכי מהנה, הכי לא דידקטית, לעבר שלהם ושל סבתות-סבתותיהן. ברגע שנישלנו מהסביבון את האותיות העבריות שעליו, השארנו גוש פלסטיק שאין לו עבר (וכמו כל הטרנדים, גם לא עתיד), שמסתחרר סביב עצמו בלי שום תכלית. הבייבלייד הוא אגוצנטרי. שם את עצמו במרכז ומסתובב בלי להתקדם לשום מקום.

פה

פה. לא ביפן, שם נוצרה סדרת האנימה שהביאה אלינו את הבייבלייד. ואפילו לא בארצות הברית, שממנה אנחנו מייבאים את כל הטרנדים הנחשבים.

פה: כמו שהוא מחבר אותנו לעבר, הסביבון מחבר אותנו גם להווה. לכאן ולעכשיו. זאת משום שהנס ההוא קרה פה. בדיוק איפה שאת נמצאת עכשיו.

בפסח אומרים שכל אדם חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בחנוכה אפשר להגיד שכל אחד יכול לראות את עצמו כאילו איימה עליו, על מקדשו הפנימי, חשיכה גדולה. ובכל זאת, כנגד כל הסיכויים, הוא הצליח למצוא בתוכו ניצוץ זעיר וצנוע שגם בו היה די להפיק אור וחום ולגרש מקרבו את החושך.

תפקידו של הסביבון הוא לא רק להזכיר לנו את עברנו כעם, אלא גם לעורר בכל אחד מאיתנו ומילדינו את כוחו של המאמץ הפנימי להביא לנס גדול. ולהזכיר לנו שגם אור קטן שנראה דל ולא משמעותי, יכול להספיק להאיר ולחמם בימים הקרים והחשוכים ביותר, את תוכנו עצמנו ואת העולם כולו.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים ועורכת ספרי ילדים ונוער בהוצאת "ידיעות ספרים" ויואב אסינג הוא מוסיקאי ומורה למוסיקה בחינוך ולדורף.