"הכל שחור, פשוט חורבן". חוזרים לבית אורן

עד יום חמישי הייתה הדרך העולה לבית אורן ירוקה משני צדיה וטובלת ביער עבות. אבל מי שהגיע לשם אתמול (יום ו'), אחרי שהלהבות המשתוללות כילו בדרכן כמעט את כל מה שעמד בדרכן, התקשה להכיר את פני הנוף - שהפך שחור, חרוך ורצוף תמרות עשן שהמשיכו לעלות מבין שרידי האורנים שהיו זרועים באזור.

בין העצים המפוחמים עדיין בוערות להבות קטנות, שמאיימות להתלכד שוב לכדי חומת אש בוערת. מתחת פזורים שרידי איצטרובלים חרוכים, שמדיפים ריח עז של שריפה שצורב את דרכי הנשימה. אבל כאשר נגלית לעין שורת הבתים הראשונה מצד מערב, הלב מחסיר פעימה.

אסון הכרמל: דיווחים 24 שעות ב-ynet - צפו בעמוד המיוחד

• שיפור קל במצב אהובה תומר: "עדיין בסכנת חיים"
  
• "האוטובוס בוער כולו". האזינו לקריאות הפרמדיקים
• ואלה שמות - סיפורי ההרוגים באסון הכרמל
• רוצים לסייע למפונים? כנסו לפורום המיוחד
  

מה שהיה עד לפני יום יישוב פסטורלי שוקק, נראה כעיר רפאים מוכת אסון. חלונות מנופצים בולטים מכל עבר, והבתים נותרו עירומים מגג. המכוניות החרוכות עדיין חונות בצדי הכבישים, ומהוות עדות אילמת לאש המשתוללת שהכתה בקיבוץ ולא חדלה עד שזרעה הרס מכל עבר.

מאות מטרים משם, במורד הכביש, שטפו הלהבות העצומות את אוטובוס הסוהרים שנספו בהמוניהם. שתי שורות הבתים ששימשו את צעירי הקיבוץ נשרפו כליל. בהמשך דרכה, התקדמה הא גם לעבר מבנים פנימיים יותר, כשהיא מדלגת על בית אחד ופוגעת בזה הצמוד לו. למרבה המזל ולמרות הנזק הכבד, נותרו רוב מבני הקיבוץ ללא פגע.

ההר הירוק הפך שחור. עצים מפוחמים בבית אורן (צילום: גיל יוחנן) 

בשעות הצהריים של היום נשמעה בבית אורן כמעט רק אוושת הרוח, שליבתה את האש והקשתה על מאמצי הכבאים. בהדרגה, החלו התושבים לשוב לקיבוץ בניסיון לעכל את מימדי האבידה. אחד מהם היה ערן פלר, אקרובט וסטודנט לאמנויות הקרקס, שהתרוצץ מוכה הלם ליד המבנה המפויח שהיה ביתו.

בלהט השריפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם

את הדרך הארוכה מאוניברסיטת חיפה ועד לקיבוץ הוא עשה ברגל, כשבצדדים מוסיפה האש להשתולל במלוא אונה. לבית אורן הוא הגיע כשפניו מפוייחות וכשבגדיו מדיפים ריח עז של עשן. כשנכנס אל תוך המבנה, נחרד להאמין למראה עיניו. "כל מה שהיה לי היה שם. ספרים, תקליטים, הכל", הוא סיפר בזעזוע. "אתמול הייתי בתל-אביב, לא פה. באתי לראות מה באמת קרה. וזה מה שגיליתי. פשוט חורבן".

כשזרם התושבים הלך והתגבר, התחלף השקט בקריאות רמות של הלם וזעקות שבר. תרצה בן-חיים, חברת הקיבוץ, נאלצה לברוח מאימת האש המשתוללת אתמול. היא הותירה בחצר ביתה את בעלי החיים שהיא מגדלת באהבה כבר שנים ארוכות, ומיהרה לשוב לאזור האסון כדי לוודא שכולן בסדר.

ערן פלר מחוץ למה שהיה ביתו. "פשוט חורבן" (צילום: גיל יוחנן)

את הכלבים היא עוד הספיקה לקחת עמה, אבל התוכים, התרנגולים והברווזים שטיפחה נשרפו למוות באש האכזרית. אחרי שחזתה במראות הזוועה ובחששות כבדים, ניסתה תרצה לברר מה עלה בגורלם של 13 החתולים שנאלצה להותיר מאחור. במתח מורט עצבים, היא החלה לקרוא בשמותיהם - וכשאלו מיהרו לשוב, השמיעה אנחה גדולה של רווחה.

"הם שומעים את הקול שלי ובאים", היא סיפרה בהתרגשות. "הם עדיין מפוחדים מאוד". הרצל, זקן החתולים, דרש לא מעט דברי חנופה עד שנאות לבקשותיה לשוב הביתה. גם "בת הזקונים" של משפחת החתולים, סימבה, נמצאה בסופו של דבר בריאה ושלמה.

זמן קצר אחר כך, התפנתה תרצה לבחון את השינויים שחוללה האש בקיבוצה. "יש בתים שהיא כמעט לא נגעה בהם ולא ניזוקו, אבל לעומתם יש אחרים שנפגעו למרות שהיו רחוקים הרבה יותר מקו האש", היא סיפרה. למרות הזמן הקצר שחלף ולמרות החשש שהאש עדיין לא אמרה את מילתה האחרונה, מעדיפה בן-חיים להתרכז ביום שאחרי שאחרונת הלהבות תדעך.

רגעי האסון‏ (ynet)

1

2

3

4

5

6

7

"זה הבית שלנו. כאן נולדתי, זה המקום שלי, ואנחנו נבנה כאן מחדש כדי להמשיך לחיות", הצהירה בנחישות - בזמן שהשכן מהבית הסמוך, חיים מגירה, שב גם הוא למקום. עם הוראת הפינוי, מיהר מגירה (46) לקחת עמו את שלושת בניו למרכז הקהילתי מירב, שאליו הופנו חברי הקיבוץ.

"כל הירוק שהיה כאן כבר איננו"

מאימת האש שהתקדמה במהירות מהאופק לעבר בתי הקיבוץ, נס מגירה מהמקום מבלי להביט לאחור. אפילו אלבום תמונות אחד הוא לא לקח עמו, וגם לא את המחשב הנישא ששימש אותו. אשתו, אחות הקיבוץ, יצאה לדרך אחריו. כששב לבית אורן וצעד בשביל המוביל אל ביתו, התקשה להכיר את הנוף שבין לילה שינה את פניו.

את פרץ הדמעות הוא התקשה לעצור, גם כשהתקשר לרעייתו כדי לשתף אותה בתחושת ההלם והזעזוע. "את לא תאמיני. הכל כאן שחור. גם היער", הוא התייפח. "כל הירוק שהיה כאן כבר איננו. הבתים נשרפו, וגם המחסן הלך".

עיירת רפאים מוכת אסון. המראות בבית אורן (צילום: גיל יוחנן) 

חיים המשיך להתקדם לעבר דירתו, כשבכל צעד הולך וגובר החשש לגלות מה עלה בגורל כל רכושו. כשראה מבחוץ את חלונות חדרי הילדים והאמבטיה מנופצים, הוא כבר כמעט השלים עם כך שהאש לקחה עמה את הכל.

אחרי שפתח את הדלת והסתובב אחוז אימה ברחבי הבית, הבין כי המזל האיר לו פנים - ופרט לאותם חלונות שהתנפצו, נותרו כל חפציו ללא פגע.

"כל החיים שלי שמורים כאן", הוא סיפר באנחת רווחה, כשגילה שלא נגרם כל נזק לציוד המחשבים שלו. אבל רק מאוחר יותר הוא הבין עד כמה שיחק לו המזל. כשהמשיך לדירות שכניו בקיבוץ נחרד לראות כי חלק מהבתים נשרפו כליל, והגינות שטופחו בהשקעה ואהבה רבים לאורך שנים נמחו מעל פני האדמה.

כשהוא מתקשה להתגבר על הזעזוע, התקשר לספר לחבריו על המראות הקשים שעמם ייתמודדו כשישובו לבתיהם. "אנחנו קהילה חזקה", הוא סיכם בנחישות. "אנחנו מאוחדים ועוזרים אחד לשני. בזכות ההדדיות שיש בינינו, נעבור את הכל יחד".