פספסו את אוטובוס המוות: "ניצלתי בזכות אשתי"

"אשתי, המפקד שלי, הפקקים והקדוש ברוך הוא". זה מה שהציל את רונן בר מנתניה. 36 מ-49 חבריו, החניכים בקורס הצוערים של שירות בתי הסוהר, נספו באסון האוטובוס בשריפה בהר-הכרמל. רונן סיפר ל-ynet שפשוט פספס את האוטובוס. גם רועי פנחס ושלומי כהן ניצלו, כיוון שאחד מהם לקח את הרכב המשפחתי מאשתו.

פנחס, בן 37 ממושב רגבה, וכהן, בן 29 מקריית-אתא - נסעו ביום חמישי ברכב פרטי לאסוף חבר מכלא אשמורת ולא נסעו עם יתר חבריהם. שלומי שיחזר כי בשעה 12:45 נכנס מפקד הקורס, שהודיע לחניכים כי הם נוסעים צפונה לכלא דמון. "היו הרבה מדי סוהרים ולכן הוחלט לשחרר את האמהות ולאפשר לחלק מאיתנו להגיע בכלי הרכב הפרטיים, עד לכלא כרמל".

רועי סיפר כי זמן קצר לפני האסון, הוא דיבר עם המפקדת סיגל דואק, שניצלה ברגע האחרון. "היא אמרה לי להמתין בכלא כרמל, בגלל שיש עשן מאוד כבד. התקשרתי אליה שוב ואז היא אמרה לי: 'חכה רגע, אי אפשר להיכנס, צריך לעשות פרסה, הכל פה מלא עשן, אנחנו באים למטה, תחכו לנו בכרמל".

חמש דקות לאחר מכן התקשר פנחס פעם נוספת אל סיגל ואז התברר לו שהאוטובוס, ובו חבריו - בוער. "היא אמרה לי  'אני לא יודעת איפה אני, הכל פה מלא עשן, כל האוטובוס לידנו בוער ונשרף, אין לי מושג איפה החניכים'. אחד החברים סיפר לנו אחר כך בבית החולים רמב"ם, כי בניגוד למה שחשבו כולם, לא כל הסוהרים ישבו יחדו באוטובוס שעלה באש. חלקם ניסה לברוח, אבל לא היה להם לאן, כי לכל מקום שהם רצו, היתה אש. לא היה להם סיכוי לצאת מזה". השניים ניסו להגיע לאוטובוס, אך נעצרו במחסום. שלומי סיפר כי ראה שיירה של אמבולנסים נוסעת לכיוון האוטובוס הבוער. "לא ניתן להגיע לאף אחד מהאנשים שם בשל האש".

כמעט כל החברים הלכו. קורס הצוערים בתמונה משותפת

כהן - נשוי ואב לשני ילדים קטנים - סיפר כי הוא ופנחס, גם נשוי ואב לשניים, היו אמורים לנסוע ברכבת, אבל הוא לא התעורר ולכן נסעו ברכב. "ביקשתי מאשתי את הרכב המשפחתי למשך שבוע שלם. מתברר שזה מה שהציל אותנו, אחרת היינו עולים על האוטובוס", אמר.

לקח את הבנות ופספס הסעה

מי שעוד ניצל מהתופת הוא רונן בר. הוא שיחזר את היום בו אירעה הטרגדיה הנוראית, כשחבריו היו בדרך לכלא דמון כדי לעזור בפינוי. "היום התחיל כרגיל. בבוקר אשתי ביקשה ממני שאקח את הבנות לבית הספר ופספסתי הסעה. בגלל זה נסעתי עם הקטנוע לבית הספר ברמלה ולא עם חבר. באותו היום חגגנו יום הולדת 26 לחבר בקורס - קובי יעקב, את ההפתעה ארגנה אשתו וחבר נוסף מהקורס. אכלנו עוגה, שרנו לו 'יום הולדת שמח' יחד עם כולם והיה שמח".

קובי יעקב ורונן בר. לא היו באוטובוס (צילום: נמרוד גליקמן)

בהמשך היום הוקפצו הצוערים לכלא דמון. "בגלל שהגעתי עם הקטנוע, אישרו לי לנסוע איתו עד צומת בית ליד. משם חבר שלי היה צריך לאסוף אותי לצומת בית-אורן, שם הייתי אמור לעלות על האוטובוס. בדרך לצומת בית-ליד היה פקק וכך גם בכניסה לחדרה. היינו כבר באיחור ומפקד הקורס התקשר וכעס עלינו שאנחנו מאחרים. האוטובוס לא המתין לנו בצומת בית אורן והחל לעלות לכיוון הכלא. אנחנו התכוונו להגיע לכלא עצמאית".

רונן וחברו פספסו את האוטובוס בכמה דקות. "המתנו בצומת ואז הקצינה סיגל דואק התקשרה לחבר. היא צעקה ואמר שהאוטובוס בוער וכולם בתוכו. לקחנו ציוד ומסכות אב"כ ונסענו לכיוון האוטובוס. בדרך עצרו אותנו ולא נתנו להמשיך".

לדבריו, הוא הבין שקרה דבר נורא, אך לא תיאר לעצמו עד כמה. "התקשרתי לאחי והוא עדכן אותי בתחילה שיש מספר הרוגים, אך ככל שחלף הזמן הבנתי שכל החברים שלי באוטובוס נהרגו. מאז אני לא מצליח להתאושש. אני בוכה בכל שעה, כשאני

 נזכר בהם או רואה תמונה שלהם. מדובר בחברים שהם יהלומים - אחד אחד. הם נתנו ועזרו. במהלך הקורס הייתה משימה שחילקו את המחלקה שלנו לשתי קבוצות, שהתחרתה זו בזו. סיימנו את המשימה מאוחדים. לא היו מנצחים".

בשבת בבוקר הלך רונן לבית הכנסת, שם בירך ברכת הגומל. הוא לא הפסיק לבכות על חבריו לקורס הצוערים, שנספו באסון. קובי יעקב ניצל גם הוא מהאסון, בזכות אשתו. היא הזמינה סוף שבוע זוגי בצפון לרגל יום ההולדת. לאחר שהצוערים הוקפצו לצפון החליטה אחת הקצינות לפתור את יעקב ולאפשר לו לבלות את סוף השבוע עם אשתו. אותה קצינה אמרה שהיא מתנדבת להחליף אותה בכוח התגבור.