על העדה שלי לא מדברים: האנשים הלא-יפים
נולדתי פגה, ולכן יש לי פגמים קשים במראה החיצוני. אני מטר ארבעים ושבע, יש לי שפה שסועה, ויד אחת מאוד קצרה. אני כותבת רק עם יד ימין, שהיא התקינה. תארי לעצמך איך מתייחסים אליי. תגובה לטור של "יהודיה כשרה"
קראתי את הטור שלך, "יהודיה כשרה",
על היחס כלפייך, כיוצאת רוסיה, והזדהיתי איתך לגמרי. אני כל כך מבינה אותך, כאילו בעצמי הייתי במקומך. אני רוצה לשתף אותך בסיפור שלי, שתדעי שאת לא היחידה שחטפה. אני שייכת לעדה שאף אחד לא מדבר עליה. עדת האנשים הלא יפים. עדת ה"מכוערים".
זו עדה חוצה שפות, תרבויות, מדינות, מלחמות, עליות, תקופות. אנחנו קיימים בכל מקום, ואנשים רגילים מתיחסים אלינו באותה צורה, גם אם לעולם לא יודו בכך בגלוי בגלל פחד להיות לא מנומסים.
נולדתי פגה, ולכן יש לי פגמים קשים במראה החיצוני. אני מטר ארבעים ושבע, יש לי שפה שסועה, ויד אחת מאוד קצרה. אני כותבת רק עם יד ימין, שהיא התקינה.
בגן הציקו לי ומאחורי גב הגננת, קיללו אותי בלחש בכל שמות הגנאי שאת יכולה לדמיין לך. אפילו הורי הילדים אמרו להם להתרחק ממני בגלל המראה שלי - פחדו שזה משהו מדבק.
ההורים שלי התגרשו אחרי הלידה שלי, ואמא שלי היתה כל הזמן כועסת ועצבנית ולא היה לה כוח לעזור לי להתמודד עם כל ההצקות וההשפלות.
אמא שלי לא עשתה לי מסיבות ימי הולדת, כי היא ידעה שאף אחד לא יבוא, במשך כל 12 השנים שהייתי בבית ספר.
מאד רציתי לעבור לבית ספר למפגרים, בשביל לא לבלוט כל כך, אבל משרד החינוך סירב, בנימוק שאני לא עם פיגור. לצערי הרב, אני מבינה הכל.
כל מי שישב לידי ביקש העברת מקום מהמורה
עוד מבט:
ואם היא תיגעל ממני? יומנו של מכוער
מר פנים
אני רוצה אותה, אבל לא יכול לקבל אותה. גם אילו יכולתי, האם אני באמת רוצה שהבחורה שאני אוהב תקבל "סחורה פגומה"? אני לא מסוגל לעשות לה את זה, אני רוצה שהיא תקבל את הטוב ביותר, וההרגשה הזאת שוברת אותי
תמיד ישבתי לבד בפינה הכי רחוקה בכיתה, לא השתתפתי בשיעור כי יש לי קול מצחיק ופשוט שנאתי לשמוע אותו. כל מי שישב לידי ביקש העברת מקום מהמורה מחשש שינדו אותו.
מאמא שלי הבנתי שאין מה לבקש עזרה, כי היא בעצמה לא ידעה כלום מהחיים, ובטח לא איך להתמודד איתי; אני הרי הייתי סיבת הפרידה שלה עם אבא. יום אחד היא התעצבנה עלי במשהו ופשוט צרחה שבגללי הוא עזב, ומאז לא העזתי לדבר איתה.
בדיוק כמוך, הייתי מנודה, ואף אחד לא טרח לבדוק מי מסתתרת באמת מאחורי המראה של המכשפה מהסרטים. לא היו לי חברים וחברות בכלל.
מיותר לציין שלצבא לא קיבלו אותי בגלל היד, ושירות לאומי גם לא.
הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים זה ההתעניינות שלי בידע, בקריאת ספרים, והכישרון שלי למתמטיקה והמורה שלי שכל כך מאמינה בי, עד שבזכותה התקבלתי למרות הסתייגויות של ועדת הקבלה למוסד מאוד איכותי בארץ, ונחשי מה? אוטוטו יהיו לי שני תארים ראשונים.
היום, בזכות המורה הזאת, אני מנחה קבוצה שנקראת "אנשים חריגים בקרב אוכלוסיה רגילה", שאליה באים כל מי שנראה או מרגיש לא שייך. עם הזמן הקבוצה הזאת נהיתה למשפחה אחת גדולה, מחבקת ומקבלת את כולם ללא תנאי ושאלות.
על דייטים ורומנטיקה אין מה לדבר
מבחינתי, על דייטים ורומנטיקה אין מה לדבר... על נושאים אינטימיים אני יכולה לחלום, מן הסתם. אבל מה שהכי חשוב לי, זה שאני יודעת מה אני שווה.
בתור בדיחה, אני תמיד מספרת לאנשים בקבוצה מה יקרה אם אצא לדייטים ואיך יגיבו אנשים אם אזכיר באוזניהם את נושא הרומנטיקה והאינטימיות. אחרי רבע שעה של שאגות צחוק, אני נזכרת שבשבילי זה אמיתי. ואפילו יותר גרוע מלהשתייך לעדה מסוימת, אני משתייכת לקבוצה שכל העדות לא רוצות.
האמת, אני לא יכולה להאשים את ה"רגילים", כי אני עצמי שונאת להסתכל במראה. לי אין אף מראה בבית - ואני מרגישה ככה הרבה יותר טוב.
אני כותבת את הדברים האלה בשביל לבקש ממך שלא תאבדי תקווה לעולם, שלא תתייאשי מלחפש אנשים שיקבלו אותך כמו שאת, למרות הסטיגמות והמראה החיצוני החריג.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
