סרט וראיון: דגן ואלד אוכל סרטים ומקיא

ספק אם דגן ואלד באמת רואה את עצמו כקולנוען, ובוודאי אינו שש להגדיר את עצמו ככזה. הוא פשוט רואה בקולנוע דרך לפרוק את כל התסכול והכעס שיש לו בבטן. הוא עושה סרטים, כי הוא אוכל סרטים. ואם יש אלכוהול שיקל עליו את התהליך, אז מה טוב. כך זה היה בסרטו "וויסקי סאוור", שנעשה במסגרת פרויקט הגמר של לימודיו במכללת ספיר ומוצג פה לפניכם.

ואלד בן ה-26 מספר כי הסרט הוא ביטוי למצוקות בחייו ומרמור על הנעשה סביבו, אותם ניסה להפיג באמצעות צריכת אלכוהול ויצירה שבאה לכדי מימוש ב"וויסקי סאוור", שיצא לפני שנה בדיוק. "יום אחד החלטתי 'להקיא' את מעיי על הדף וכתבתי במהלך הלילה דראפט ראשון של כ-50 דפים", נזכר ואלד. "באותה תקופה (2006) הייתי יוצא לשתות מדי לילה, וכשהייתי חוזר הביתה, הייתי בוכה ואז כותב".

הבוהמה התל אביבית

אז מה כל כך העיק על ואלד, שגרם לו לעשות מעשה ולהשקיע כ-20 אלף שקל בסרט ביכורים? הוא עצמו מדבר על שני נושאים שהציקו לו במיוחד - תחושת הגועל שמעוררת בו הבוהמה התל אביבית שבה גדל, וחיבתו לנשים מבוגרות.

"כבר שנים שאני חי את חיי הלילה התל אביבים", סיפר ואלד שלא הצליח לבדל עצמו מהסצינה התל אביבית, גם בעת שהותו באיזור עוטף עזה - רחוק כל כך מהבועה. "הבוהמה חסרת פרופורציה. כיום כל סמרטוטון מפליץ אמנות בטוויטר. גם אני לפעמים חוטא בחטא הגאווה. היו סטודנטים בספיר שעיקמו את האף כששמעו שאני מתל אביב. הם צודקים ואני שמח שהצלחתי לראות את זה מהצד שלהם.

מערכת יחסים בוגרת - מדי? (צילום: דניאלה הורבין)

"יש הרבה יומרה של סטודנטים לקולנוע על היותם גאונים, כי הם ראו את כל חבילת ה-DVD של גודאר. אני לא מגדיר את עצמי כקולנוען, אני גם מוריד מעצמי את התווית של במאי, כי בינתיים אני קצת שומר מרחק מעניין הבימוי. אני כן יודע לכתוב אבל אני עדיין שומר על פרופורציות ולא ממהר לכנות עצמי כתסריטאי. אני נזהר".

איך יכולת לעבוד עם חברים מהסצינה, שאתה בעצם מבקר אותם?

"בסרט מופיעים לפני ואחרי המצלמה כמה אנשים טובים שנמצאים בסצינת האמנות והתקשורת התל אביבית. אני די מבקר אותם, אבל אלו נשמות טובות שאני אוהב, והם מבינים את הביקורת. אני מבקר את החברה שאליה נולדתי".

התמה השניה שמלווה את יצירתו של ואלד ובאה לידי ביטוי בסרט, היא החיבה שלו לנשים מבוגרות. "חייתי עם הורים מבוגרים (דגן הוא בן הזקונים של המוזיקאי יוסי ואלד), והתבגרתי מהר. מאז שאני זוכר את עצמי, נמשכתי לנשים בנות 30 ומעלה. ממש כמו אווה (בגילומה של סיגלית תמיר), שהיא סלט שלם של כל מיני נשים שיצאתי עימן - פתטיות, ששותות עד זוב דם, זורות מלח על פצעים, ולא יכולות להעניק אהבה".

חלקים בתוך השלם

אווה מייצגת את הנשים המבוגרות בחייו של ואלד, בעוד שאדי גינס (גיבור הסרט בגילומו של דני זהבי, המשחק גם ב"התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי) מייצג את דמות הבוהמייני הרדוד והמראיין (בגילומו של אוצר האמנות איתי מאוטנר) את המבקר הציני שלו. על פי ואלד, שתי הדמויות הגבריות מבטאות חלקים מנוגדים באישיותו. "אדי והמראיין הם שני צדדים שלי. אנשים שמכירים אותי אמרו לי שזהו תיאור מדויק של האישיות שלי באמצעות שתי דמויות שונות".

זהבי ומאוטנר. ביחד כדגן ואלד (צילום: עדי דוד אודה)

"כשכתבתי את 'וויסקי' מאוד הושפעתי מהמלודרמה 'רולטה סינית' של ריינר וורנר פאסבינדר, וגם מההופעה של פיליפ סימור הופמן ב'טרומן קפוטה'. הוא העניק לגיבור תחושת ייסורים בלתי נשלטים.

חשבתי על אלה שעושים דוקונובלה מחייהם. ולמרות אדישותם נהנים לנפנף בה. הדמות של אדי מבוססת על זה - הפחד מעצמי ומה שיהיה ממני בעתיד. זה מבצבץ מתוכי מדי פעם".

האתגר הגדול שעמד בפני ואלד בסרט האישי כל כך שלו הוא לעורר את עומקי עולמו הפנימי המיוסר והכאוטי באמצעות שחקנים על הסט. איך עושים את זה? ממש כמו במקרה של שחרור המועקות, גם פה זהו האלכוהול שהמיס את הגבולות. לאורך כל הצילומים, ספגו המשתתפים בהפקה מנות גדולות של בירות, וודקות וכמובן - וויסקי.

"הבמאי, השחקנים ואפילו עוזרי ההפקה שתו כדי להיכנס לאווירה", מספר ואלד. "בכל סצנה מככב דרינק כלשהו. אני בעד חוויה טוטאלית בבימוי השחקנים. ללכת עד הסוף, בכל מחיר. וכך גם כשמדובר בשתייה או אפילו בצריכת סמים. אני והמפיקה עדי דוד (שהכירה את בעלה, הצלם יואל אודה, במהלך הצילומים), השגנו כמויות בלתי נלאות של אלכוהול מחסויות כאלה ואחרות. הכבד שלי שרד את המאורעות וכיום אני שותה פחות. בסמים אני לא נוגע בכלל".

אז בעצם יש פה משוב חיובי.

"ההתמודדות הזאת היתה יחסית הרסנית, ופתחה לי דרך חדשה ודף חדש. הבטן המלאה, גרמה לי לראות עולם מעבר לתל אביביות, אפילו בכל מה שנוגע לתפיסה פוליטית. במהלך לימודי פרצה מלחמת לבנון שניה והסרט נערך במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' כשמסביב לספיר עפים קסאמים על תקן יומיומי. נסוגתי מאורח החיים המנוון של השמאל התל אביבי, שגם לא צפה את התפשטות הלאומניות בארץ". 

בוהמה וכוס יין (צילום: אור קפלן)

למרות שבאופן אישי, הסרט תרם לבריאות נפשו של ואלד, בכל הנוגע לביקורת הציבורית, הוא עדיין מלא רתיעה מהישראליות. וגם כפי שזו באה לידי ביטוי בקולנוע המקומי. "כל הזמן אומרים לנו שכדי לזכות בתקציבים צריך לעשות קולנוע חברתי, אבל אני אומר שמה שחשוב זה להשתמש בסרט כדי לפרוק את מה שיש על הלב. בלי יומרות לסרט האימה הישראלי הראשון למשל", אומר ואלד.

"העצה הכי טובה שיש לי לקולנוענים ישראלים זה להוציא דרכון זר ולנסות את מזלכם בחו"ל. שם יש יותר פתיחות וכסף. 'וויסקי סאוור' הציג תחילה בפסטיבל דרום, אבל התקבל גם לפסטיבלים בחו"ל בבייג'ינג, איטליה, קנדה והביא אותי לסדנאות אמן בעקבה, זאגרב, מדריד וברלין. לשם פני מועדות. אני לא מוצא את עצמי פה. יש פה פוליטיקלי קורקט מהסוג של 'ארץ נהדרת'. כולם פה נחמדים כאלה. רן שריג, אדיר מילר, רמזורים כאלה. אני מעדיף את רון קופמן. הוא היחיד שלא מצנזר את עצמו".

מה התוכניות לעתיד?

"אני כותב עכשיו סדרה קומית בשם 'השלום הזה' - שתכלול מונולוג בשלוש מערכות ומקהלה יוונית בדמות זוג זמרות היפ-הופ ישראלית ופלסטינית.

הסדרה תיפתח בסיפור לילד עם בובה, המבוססת על 'פרפור' החמאסי ותינעל במונולוג של כהניסט. בין לבין יסופר על דיפלומט ישראלי ועו"ד פלסטיני שמנסים להגיע להסכם השלום האולטימטיבי, בפראפראזה עמוסת סטריאוטיפים למרכז פרס לשלום. לטובת העניין אפילו ראיינתי פוליטיקאים ועיתונאים".

אבל איך סדרה סאטירית על הישראליות תתקבל בחו"ל?

"זהו שמשם אני יכול לצאת נגד מגזרים אחרים שאתה שונא. אני יכול לבטא את הישראליות שלי משם באופן יותר חופשי."

• יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com