שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בקרוב: מערבון בורקס?

    מבקרנו יצא כל כך מבסוט מ"כלבת" שהוא הזמין את היוצרים, נבות פפושדו ואהרון קשלס, לשיחה על עתידם של סרטי הז'אנר בקולנוע הישראלי. קבלו, אם כן, רב־שיח של רב־חנונים

    כשסופרים את זה לעומק - מהכוכבים שמחלקים המבקרים ועד הציונים שמעניקים הגולשים - מגלים שז'אנר האימה סובל ממקרה מובהק של דיפלציה. סרט משספים שמקבל שלושה כוכבים הוא המקבילה לדרמה שמעוטרת בארבעה; סרט זומבים שמקבל 6 מתוך 10 ב־imdb משול לקומדיית־אחוקים שיושבת על 7.5. לא צריך ללכת רחוק כדי להבין למה: הרוב המוחלט של סרטי האימה מופק בכשני שקלים, שהעושים במלאכה מקדישים להם תשומת לב כשתי שניות. בקיצור, יש הרבה יותר מדי זוועתונים מזוויעים, ואת זה אומר לכם חובב מושבע של הז'אנר. אבל ההקדמה הזאת לא באה לבאס. להפך: היא באה לומר שגדולתו של "כלבת" טמונה לא בזה שהוא "סרט האימה הישראלי הראשון", אלא בזה שהוא סרט אימה מצוין.

     

    בואו נתמקד בשלוש מילים שהופיעו לעיל: "סרט", "ז'אנר" ו"ישראלי". כי לטעמי, מנקודת מבט מקומית חשוב פחות לחגוג את הפלישה לטריטוריה הבתולית של האימה, ויותר את העובדה שלאט־לאט מתחילים לצוץ כאן סרטי ז'אנר מובהקים. הייתי אומר "קראוד פליזרים" - ככה אומרים בהוליוודית "באנו לעשות שמח לקהל, לא תרפיה לבמאי" - רק ש"כלבת" מאתגר את הקהל לא פחות משהוא מרצה אותו. ובכל מקרה, הנקודה היא שכמו מותחן האקשן "קירות" מהשנה שעברה, שוב יש לנו עסק עם סרט־ז'אנר אסלי. יבוא הסנוב ויגיד מה החוכמה, הרי ז'אנר זה כולה תבנית שכל אחד יכול לצקת לתוכה משהו ולצאת עם סרט; אבוא אני ואומר טיפש, ז'אנר פירושו שיש כללים ומסורת וציפיות לעמוד בהן. להצליח בתנאים האלה זה הרבה יותר מרשים מאשר לעשות משהו שיושב על ההגדרה "ייחודי", שהיא גם ככה מוערכת מדי.


     

    תסלחו לי אם אני נסחף, אבל זה בנפשי. וזה בדיוק למה זימנתי לשיחה בשש עיניים את נבות פפושדו ואהרון קשלס, הכותבים־במאים־עורכים של "כלבת": רציתי לבדוק אם שני החבר'ה האלה נושאים את בשורת סרטי הז'אנר הכחולים־לבנים, או שסתם התפלק להם - ואני משתמש פה במילים של קשלס - "סרט סלאשר עם טוויסט".

     

    כן, הם אנשים עם בשורה. זה מה שהבנתי בערך שתי דקות בתוך השיחה: שאנחנו חולקים אג'נדה. כמו שאני רוצה לראות סרטי ז'אנר כחול־לבן, ככה הם רוצים לעשות כאלה. לאן שהשיחה התגלגלה מכאן עוד נגיע, אבל זה המקום לדבר על משהו שהעיף לי הראש: מתברר, כמו שאמרה הכרזה המיתולוגית של "מפגשים מהסוג השלישי", שאנחנו לא לבדנו.


     

    שאלה אחת שהצגתי לקשפושדו היתה איך הם שיכנעו את חברי הקאסט שלהם - שמות מהקליבר של עופר שכטר, מנשה נוי, רן דנקר, ליאור אשכנזי ודרור קרן - להשתתף לא סתם בסרט ז'אנר, אלא בסרט מהז'אנר שסובל מסורתית מהתחלואים שהזכרתי בפתיח (ובעיקר מהתחלוא של תקציב אפסי, תמיד עניין רגיש בקולנוע הישראלי).

     

    בשלב הזה נשא קשלס נאום שסיכומו הוא שהאמא של ההפך הוא הנכון: לא רק שכמה מהמוזכרים לעיל חתכו בשכרם כדי לקחת חלק בפרויקט הביכורים הזה, אלא שכמה מהלא מוזכרים התחננו שייכתבו בשבילם תפקידים ייעודיים. אשכנזי, סיפרו השניים, היה עד כדי כך נלהב שהתעקש לבצע את הפעלולים שלו בעצמו; נוי מצידו הגדיל לעשות ונתן את האוקיי שלו ככה (שחזור דרמטי: נבות פפושדו): "הלו? קראתי את התסריט ואני רוצה לעשות את זה. תגיד שנייה, מה המוטיבציה של הדמות שלי? לשרוד? אחלה, אני כבר מת להתחיל". אנשים צריכים להבין, אמר קשלס, ששחקנים ישראלים רק מחכים להתחרות במגרש הבינלאומי - ואני מוסיף, העל־זמני - של סרטי הז'אנר. וואלה.


     

    דרור קרן כרוצח סדרתי. הייתם קונים כרטיס בשביל לראות את זה? אז גם אני. וזאת היתה רק השליפה הראשונה של קשפושדו - אולי במקרה הזה מוטב שאציין ספציפית את קשלס, הרי לעולם אין לדעת מי יתבע את מי על הפרת זכויות יוצרים - כשביקשתי מהם לשחק ב"פנטזיה על נושא סרטי ז'אנר ישראליים". מערבון ספגטי שמתרחש לפני קום המדינה, הם ירו, ואני חשבתי: בום. מלחמת גוג ומגוג ותחיית המתים כבסיס לסרט זומבים, הם הציעו, ואני חשבתי: בום בום. סרט מדע בדיוני שמבוסס על סיפור הגולם מפראג, הם זרקו, ואני חשבתי: אלוהים, רק לא זה. אחרי "יהודי טוב" אני מוכן לחיות פעמיים בלי לראות עוד סרט אחד שמבוסס על סיפור חסידי.

     

    טוב, כנראה שאי אפשר להסכים על הכל. ואיך שלא יהיה, מטרת התרגיל לא היתה סיעור מוחות אלא יישור קו, ונדמה לי שהיא הושגה עם ריבית. כלומר, את זה שיש לפחות מבקר קולנוע אחד שמת לראות סרטי ז'אנר כחול־לבן ידעתי עוד לפני שהתייצבנו שלושתנו ב"מתוקה" שבפינת קרליבך והארבעה (היי, ישבנו שעתיים על שלוש כוסות מיץ גזר, פרסומת סמויה זה המינימום שאני יכול לעשות בשבילם); עכשיו ברור לי שיש גם לפחות שני במאים, ומספר גדול יותר של שחקנים, שרוצים בדיוק אותו דבר. אם אתם תהיו בני אדם ותקנו כרטיסים ל"כלבת", יהיה לנו כל מה שצריך בשביל להקים את החזית העממית של התעזבו אותנו מסרטי פסטיבלים. 


    משסף זה מדאיג. אנשים זה מפחיד

    "כלבת" הוא סרט אימה מעורר מחשבה. ואתם חשבתם שמשחק כדוריד מעורר עניין זה משהו שנדיר להיתקל בו. ביקורת

     

    כמעט כל מילה שאפשר להגיד על העלילה של "כלבת" מהווה ספוילר בלתי הפיך, ומכיוון שכך אני מציע שתסתפקו בתהייה הבאה: מה יקרה אם נפגיש באחד מיערות קק"ל עשרה ישראלים - אח ואחותו, שומר יערות ונערתו, שוטר ושותפו, שני טניסאים ושתי טניסאיות - עם משסף אחד? על פי אהרון קשלס ונבות פפושדו, התשובה הקצרה היא שיקרו דברים רעים. אבל בניגוד לסרט המשספים הטיפוסי, שבו הרוע הוא איש גדול שמסתובב עם מכשיר שעושה פצעים גדולים, ב"כלבת" יש לנו עסק עם מה שקורה לאנשים נורמטיבים כשהם מתנתקים מכל נורמה. מהבחינה הזאת, יש לו פחות מן המשותף עם "יום שישי ה־13" ויותר עם "בעל זבוב" (היי, זבבת!).

     

    סרט אימה שממש מצליח להפחיד יש פעם בכמה שנים במקרה הטוב, ואת האמת צריך להגיד: "כלבת" לא מצליח. אבל הוא כן יושב בול על מה שחשב ההוא שהמציא את הביטוי "עוכר שלווה", וזה מפני שהוא עושה משהו נדיר מאוד בתחומו: גורם לך לחשוב. לא בזמן אמת - תוך כדי צפייה הוא עובד כמו מותחן טוב, כשהשאלה המובילה היא כמובן מי יאכל אותה עכשיו - אלא בדיעבד. כי בדיעבד אתה מגלה שיש בסרט הזה רבדים תרבותיים, דתיים ופסיכולוגיים שנדיר למצוא בסרטי ז'אנר באשר הם.

     

    בצד התרבותי יש מיני־מחוות, רובן הפוכות על הפוכות, למסורת הארוכה של האימה; באספקט הדתי אפשר למצוא כאן את קין והבל לצד הבית שחרב על שנאת חינם; ובהיבט הפסיכולוגי יש כאן אמירה על הטבע האנושי שהיא לא פחות ממדכאת, בעיקר מפני שהיא לא פחות מסופר־מדויקת. כל מה שקורה לנו קורה כי אנחנו חארות, אומרים קשפושדו, ונראה אתכם מתווכחים איתם.

     

    בפורומים של עכברי קולנוע מקומיים מתנהלים לאחרונה דיונים קדחתניים בהיבטים מסוימים של "כלבת", כמו קשת הצבעים הבולטת בישראליותה או קטעי דיאלוג מסוימים שבולטים באמריקניותם. אני חושב שזה מפספס את הנקודה, כי הסרט הזה לא צריך להיבחן על הצלחת העִברות של הז'אנר; זאת הנחה שאין שום סיבה לעשות לו. השאלה האמיתית היא איך הוא עומד מול סרטי אימה אחרים מהשנים האחרונות שהצליחו לעשות את הקונץ של לעורר מחשבה - סרטים כמו "בית היתומים", "ילדים של אף אחד", "הכנס את האדם הנכון" או Martyrs, ורק עכשיו אני תופס שכולם לא־אמריקאיים - והתשובה היא הקצרה היא בכבוד. באמ־אמא של הכבוד.


    • כלבת, בקולנוע
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים