שתף קטע נבחר

אם הכרמל לא היה, איך היינו מתאהבים?

גדלנו בקיבוץ למרגלות הכרמל. הכרמל היה הסצנה הרומנטית שלנו, יכולנו להוכיח בעזרתו עד כמה אנחנו אוהבים בנות. לא להאמין אילו הוכחות היו לנו! אני עצמי מזדעזע היום ממה שהיינו מוכנים לעשות עליו, או סביבו, בשביל בנות

ילדים מאמינים שבנות מתאהבות בבנים אמיצים. אולי זה לא נכון, אבל אז לא היה לנו ספק. מבחני האומץ שלנו היו כולם על הר הכרמל. המבחן הראשון היה להגיע אל מערה סודית שקראנו לה "מערת היד". עברו מאז הרבה שנים, והקיבוץ שלנו הוא כבר לא באמת קיבוץ, ובית הספר הוא בית ספר אזורי, לא של הקיבוץ, אם כי בנות מתאהבות עדיין בבנים אמיצים, ועדיין אני מתלבט אם מותר לחשוף את המקום הסודי הזה.

 

הדרך מתחילה בוואדי המערות, מול מערת התנור, לא רחוק מהקיוסק של רשות שמורות הטבע והגנים. מטפסים בשביל שהיום הוא נוח ומסומן, אבל אז היה שביל עזים, ועוזבים את השביל על גבול התהום. יורדים במורד, בלי שביל הפעם, נאחזים בשיחים, כדי לא להתדרדר לתהום, ובסוף, לפני שמגיעים לצוק תלול, מחליקים על הישבן. הצוק לא נראה אימתני מהכיוון הזה. מתקרבים אליו בזהירות, עד מחיצת סלע שמחלקת את הצוק לשניים. הסיבה להגיע לכאן נמצאת מאחורי המחיצה - צורה של כף יד מסתורית, אולי של האדם הקדמון, כמו שרצינו להאמין, טבועה עמוק בתוך הסלע. חייבים עכשיו להיאחז בזיזים של הצוק, עם הגב אל פי התהום, בלי להביט למטה, להעביר באיטיות זהירה את רגל שמאל אל הצד השני ולדלג. הלב של הבנות, כמו שהן עצמן אומרות היום, היה בתחתונים.

 

מגיעים אל רחבה נוחה לעמידה ולישיבה. אם מגיעים לבד, כלומר רק בנים, מסתפקים בפוזה שרירנית של האדם הקדמון לעיני הבנות שעקבו אחרינו מלמטה, מתוך הכרם של ברקוביץ'. אם, בגיל מאוחר יותר, מגיעים בזוג, בן לוקח בת, אפשר גם לשבת, לשלשל את הרגליים אל תוך התהום, ולדבר. רואים נוף של בתי הקיבוץ ושדות וים שמעבר לגבעה של הארמנים. כשמדברים עם בנות מול הנוף מהכרמל, לא משנה על מה, הדיבורים מקבלים אופי של עומק נפשי.

 

בנות לא אוהבות שמתאכזרים לחתולים

המערה חצובה בתוך הסלע, לצד כף היד. אפשר להתכרבל בתוכה בשניים, רחוק מעיניו הפולשניות של ברקוביץ' שממילא לא ראה כלום, למרות המשקפיים העבים, כמו של עיוור, אבל איכשהו ידע כל פרט על המעשים שלנו למעלה. המערה עצמה ממש קטנה. אם שוכבים בתוכה, הרגליים נשארות בחוץ, אבל אפשר לקפל את הרגליים פנימה.

 

אסור היה לנו לטפס על הכרמל אלא בליווי מבוגרים, וחיפשנו תירוצים ללכת לבד. אמרנו שאנחנו הולכים לקטוף ענבים בכרם של ברקוביץ'. אסור היה לנו ללכת בלי מבוגר אפילו לשם, כי לפני זה חוצים את הכביש הראשי, הכביש הישן לחיפה, וגם הקירבה לכרמל היא סיבה לדאגות של ועדת חינוך, וכן – גם של ההורים, אבל עשינו הסכם עם ברקוביץ'. הוא שומר בסוד את ההתגנבויות שלנו מהקיבוץ, ואנחנו בתמורה עוזרים לו בקטיף. אלא שענבים קוטפים רק בקיץ.

 

מגדל המים היה הפתרון הרומנטי שלנו בשאר העונות. הוא עמד באמצע הדרך, בין שורת הבתים האחרונה של הקיבוץ לבין הכרמל, עדיין בגבולות הישוב, כך שמותר ללכת אליו בלי מבוגר אחראי, ואמרנו שאנחנו הולכים אל סנדלרייה, בקומה הראשונה של המגדל, או אל בוקי מהמסגרייה הסמוכה ששיגע אותנו עם הסיפורים שלו על הצנחנים. הלכנו לשם גם בשעות החשיכה, בעיקר בשעות האלו, אבל רק לאחר שהמחנך של הכיתה שלנו בדק שכולם שוכבים במיטות.

 

הטיפוס על מגדל המים היה משתלם. בגלל הקירבה שלו אל הבתים. הבנות הסכימו לבוא ולצפות בנו בלי תנאים, בניגוד להסכמה שלהן להצטרף אלינו עד ההר, הסכמה שהשגנו בתנאי שאנחנו פורצים בשבילן למחסן הפרודוקטים ומביאים משם שוקולדים.

 

מטפסים על סולם חיצוני של המגדל, חמש קומות באוויר הפתוח, לפעמים רוחות מנשבות, די חזק, וחייבים להיאחז בסולם בשתי ידיים, ובסוף נעמדים למעלה ומתאפקים שלא לזרוק חתול למטה, כי בנות לא אוהבות שמתאכזרים לחתולים, וצועקים "הפועל תל אביב", או "הפועל פתח תקווה". מכבי חיפה עוד לא הייתה מכבי חיפה, חוץ מזה שהיא בכלל מכבי, והפועל חיפה לא היתה קבוצה שאפשר להשוות. הבנות צוחקות על הבנים שאין להם כלום בראש חוץ מכדורגל, אבל נהנות מכל רגע שאנחנו מפגינים קור רוח לכבודן וצועקים בגללן שמות של קבוצת כדורגל. 

 

החוכמה היתה לא ללכת בשבילים

אחרי היסודי, בתחילת התיכון, היינו כבר רשאים לטפס על הכרמל גם ללא מבוגר ובלי טובות של ברקוביץ', חוץ מזה שהטיפוס על מגדל המים נראה ילדותי ושהתהום שמתחת למערת היד כבר לא נראתה תהום. עברנו לניווט בלי מפות ביערות הכרמל. החוכמה היתה לא ללכת בשבילים, לחצות את אזור האימונים באש חיה של הצבא, בין כרם המהר"ל וניר עציון, ולהגיע בסוף בלי להתבלבל עד עוספייה.

 

אם הלכנו לבד, בלי הבנות, המסלול היה ארוך במיוחד, עם הרבה פניות לתוך הוואדיות, וחזרנו עם סיפורים מסמרי שיער, על חזירי בר וסלעי ענק שחוסמים ואדיות. הבנות ישבו מולנו עם עיניים פעורות. אם הבנות הסכימו להצטרף, הדרך התקצרה, מקסימום עד עין חוד, והפגנו ידידות עם הערבים, שגם הם היו בשבילנו סימן לאומץ לב, והשיא היה כשהם הזמינו אותנו לכוס קפה.

 

אומץ הלב הרומנטי שלנו קיבל תפנית מפתיעה לקראת סוף התיכון. סחבנו מכוניות של הקיבוץ. מבקשים מרמי מהכיתה שלנו שייתן לנו את המפתחות ששיכפל במכונת השכפול בנגרייה של אבא שלו ויוצאים להקיף את הכרמל דרך פארדיס, ואדי מילק, חיפה וכביש החוף הישן. הבנות העריצו אותנו במילים עקיפות. אמרו שאנחנו לא אחראים. אחר כך, ככל שהסיפורים שלנו חשפו אומץ הלב בנהיגה חסרת אחריות, בלי רשיונות נהיגה, פה ושם מכונית משטרה, ופעם אחת פנצ'ר בגלגל הקדמי, מול תחנת המשטרה של יוקנעם, הבנות אמרו בחיוך רחב שאנחנו פושעים.

 

אחרי התיכון, התגייסנו לצנחנים. דיברנו על הצורך לתרום למדינה, אבל חשבנו על הרושם שצנחנים משאירים על בנות. פעם ראשונה בלי הכרמל.

 

אם הר הכרמל לא היה שם, לא היה לנו איך להתאהב בבנות. אני אומר את זה בוודאות מלאה. אבל היתה בכל זאת בעיה. בנות ובנים מאותה כיתה, באותו קיבוץ, הם כמו אחים ואחיות. להתאהב בבת מהכיתה, זה כמעט כמו גילוי עריות. התאהבנו בסוף בבנות מהכיתות הנמוכות. עשר שנים של מבחני אומץ לב בכרמל היו בעצם לשווא. 

 


 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
היו זמנים
צילום: ישראל סיני,קק"ל
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים