כשהחברה הטובה של החברה שלך מתחתנת
יש איזה אלמנט מורכב בללכת עם זוגתך לחתונה. ומה נראה לכם שאני אכתוב מלחיץ ושהיא תקרא את זה? פחחח. כלומר, יש איזו מין כמיהה סמויה, וזה נשמע בערך כך: "מתי אצלנו?" של כל הזוגות הלא נשואים שבאים לחתונות של חברים שלהם. מה, לא?
"מאמי, לא מלחיץ אותך שאנחנו ליד החופה נכון?"
אני, מה פתאום מלחיץ, כל עוד יש סביבי אוויר, מלצרים עם כבד אווז ויין אדום אני רגוע, ורגוע זה יחסי. לכלה זו חתונה ראשונה, ותרשו לי לאחל לה שתהיה זו גם האחרונה שלה. לחתן זו הפעם השלישית שהוא מקדש מתחת לחופה. סיפור סטנדרטי כזה, לא? שניהם מועסקים בחברת תעופה לא קטנה בכלל, טייסים כאלה, עם פסים צהובים על הכתפיים, כובע מצחייה וטרולי עם גלגלים שדבוק למאחורה של כף היד. די! טייסת חברה של חברה שלך?! באלוהים טייסת, וגם נשואה עכשיו. ממש אהבה בשחקים.
כאילו הוקם מעין חפ"ק שיתופי וירטואלי על טהרת ההכנות לאירוע
הטלפונים. היו ביניהן הרבה טלפונים. אבל עכשיו, כשחברה טובה של חברה שלך מתחתנת, זו סיבה למסיבה. כאילו הוקם מעין חפ"ק שיתופי וירטואלי על טהרת ההכנות לאירוע, כמו השמלה, ההינומה, העקבים, הקייטרינג, הקישוטים על המפות, מי אמר למי וכמה בריות להזמין, כי תמיד כשמתחיל המשא ומתן על המוזמנים זה בערך כמו לבנות בית ביחד. הפרייה הדדית של ממש, עד הפרטים הקטנטנים, שאפילו אותי השאירו פעור פה. אם לכל גנרל לפני צאתו לקרב, היה כוח עזר נשי המונה כלה בהתהוות וחברה שלה – אין מצב שהוא היה מפסיד את הקרב – באחריות! כמעט אחרי כל שיחה כזו עוד העזתי לשאול אם הכל בסדר, נעניתי בחיוב, והתשובה תמיד היתה זהה לקודמתה "שיחות של נשים, אל תנסה להבין".
אה, ואני עוד חשבתי שאני חופר?
יש מטרה, קוראים לה שמלה לחתונה, וכל האמצעים כשרים
השמלה. "מאמי אין לי מה ללבוש!" מנטרה מולדת כזו, שצצה בערך שבועיים-שלושה לפני האירוע, ככה במסגרת היום כן יום לא - היום כן! כבר למדתי שאסור להטיל וטו בסוגייה. לא משנה עד כמה המלתחה משופעת בשמלות, ולא משנה אם היא הייתה שבוע קודם במסע שופינג מטורף במנהטן, והבגדים שלך בארון כבר יותר מכווצים מסרדינים. יש מטרה, קוראים לה שמלה לחתונה, וכל האמצעים כשרים. גיחה ראשונה, והנה אני מוצא עצמי בקניון, היא מודדת, ואני לא כזה נבוך. זה לא זה, טוב אולי אחרת, אולי חנות אחרת? זה לא יושב טוב. מה שנכון נכון, וצריך שיהיה נוח. גיחה שנייה. בערך יומיים לפני החתונה, בעודנו תרים את רחוב סוקולוב ברמת השרון, פתאום באופן מפתיע חנות עם שמלות, פתאום שמלה אחת פוטנציאלית, מודדת, בינגו! החיוכים, החיבוקים, התיקון אצל התופרת, והיא מאושרת. אבן נגולה מעל ליבי. אל דאגה, עד החתונה הבאה זה יעבור.
יום החתונה מגיע לבסוף, ועליי הוטלו שתי משימות מורכבות: האחת היתה להדליק את הדוד בזמן, והצלחתי לעשות אותה בעצמי. השנייה היתה לדעת לנווט לחניון בואכה האירוע, טוב, כאן קצת עזר לי הג'י.פי.אס שלי. אני? יש לי בגדים לחתונות באמת. "מותק אתה באמת הולך ללבוש את המכנסיים האלה? זה נורא צמוד לך!" וההמשך ידוע.
התדריך. בדרך לחתונה זוגתי היפה סוקרת בפניי את מה יהיה, כמה, איך, מי הנפשות הפועלות איתן נחלוק את השולחן. היא כבר יודעת הכל על החתונה. היו לפחות עוד כמה טייסים בחתונה, אפילו הרב שחיתן את הזוג המאושר טייס גם הוא.
כמה דקות לפני החופה זוגתי מכירה לי את הרב
הגענו. וואלה הביאו אותה בהפקה די יפה, הזוג הטרי. אט אט מכירים לי את הנפשות הפועלות – וקדימה, מינגלינג. הרב מלמעלה? אז כמה דקות לפני החופה זוגתי מכירה לי את הרב. שמחתי להכיר את הרב, לא לפני שהשביע את זוגתי שהיא שותה מהיין של החופה לאחר שזו תסתיים. נראה שבשפה של טייסים זה אומר שהוא הולך ליירט אותה עם כוס היין לאחר החופה, כי זאת סגולה, ונגיד אולי שרוצים שם כל החבר'ה מהעבודה לראות גם אותה מתחת לחופה. אני? אני חושב איזה מזל יש לי.
היין. אמר הרב וקיים. תיקתק את החופה ומזל טוב לזוג הטרי, מאחל לכם מכל הלב. פתאום במיקרופון הוא קורא לגברת שלי שתלגום מהיין. עד היום היא טוענת שהיא לא שמעה את כבוד הרב, אבל הוא בשלו, מחפש. בסוף הוא מוצא אותנו ופוקד על הגברת שלי לשתות. כולנו צוחקים ומבסוטים. כבוד הרב פונה גם אליי: "עכשיו אתה, חביבי, שתה, זו סגולה ועניינים".
כן, גם אני מצוּוה לשתות מן היין הקדוש. לגימה קטנה, ואני עדיין נושם. קצת מביך? טוב, אבל רק קצת. חתונה מוצלחת על פי כל אמות המידה המקובלות, אווירה חיובית, אוכל טוב, אלכוהול, חברה טובה - ואשה אחת שאני מאוד מאוד מחובר אליה.
לפנייה לכתב/ת 
