שנת ישרים

ב"עוד שנה", סרטו החדש של מייק לי, אין שמץ מהעליצות והאופטימיות שאפיינו את עבודתו הקודמת, "חופשיה ומאושרת" (2008). זהו סרט מהורהר יותר, איטי להחריד, שהפעם אינו נדרש למצוקת הקיום של בני מעמד הפועלים. כזה שפרושה עליו תחושה של סיכום ומבט מפוכח על החיים וההחמצות שהם טומנים בחובם. 

טום וג'רי (השמות הם הברקה קטנה) הם זוג נשוי ואוהב בגיל העמידה. הוא (ג'ים ברודבנט) גיאולוג, היא (רות שין) פסיכולוגית, ושניהם מנהלים בית חם ומזמין בצפון לונדון, הורים לבן עורך דין מוצלח, מטפחים גינה אורבאנית, מרוצים מעבודותיהם הלא זוהרות, ובכלל מביטים לאחור בסיפוק ובנחת.

ביתם, כמסתבר, הוא אבן שואבת בעבור אנשים שהחיים מאירים להם פחות. הנה, למשל, קן (פיטר ווייט), חברו הוותיק של טום מימי בית הספר וכיום אומלל כבד גוף; או מרי (לזלי מנוויל), עמיתה לעבודה של ג'רי, אישה בודדה, שתיינית, עצבנית ותלותית, שנראית כמו גירסה פאתטית של גיבורת "חופשיה ומאושרת", וגורמת לך לתהות לגבי עמידתם וסבלנותם מולה של הזוג המאושר.

היציבות המזהרת שמייצגים טום וג'רי, כמו גם העיסוקים הסימבוליים שלהם שקשורים בחפירה לעומק ובביסוס עמידות, הופכת אותם למרכזו הרגשי והדרמטי של הסרט. אבל כמו בדרך כלל אצל מייק לי, השגרה היא לא כמו שהיא נראית. הם אמנם קשובים ולגמרי לא מתנשאים על חבריהם פחותי המזל, אך לעיתים אתה מוצא את עצמך תוהה אם זה לא שהם זקוקים להם לא פחות.

60 ומשהו

עלילת "עוד שנה" נפרשת על פני ארבע העונות, והיא נפתחת באביב ומסתיימת בחורף. ממש כמו הדמויות שמאכלסות אותה, בנות ה-60 פלוס מינוס, שמוצאות את עצמן בשלב שבו הן מתחילות להבין שהגיעו אל הישורת האחרונה של חייהן. לכאורה לא הרבה קורה במעבר בין העונות (שנצבעות בעדינות ויופי נדיר במצלמתו של דיק פופ), אבל במהלכן נפרשת קשת שלמה של רגשות – בדידות, ייאוש, תקווה – והדיוקנאות האנושיים הולכים ומתעצבים עד לכדי שלמות. 

משפחה שכזאת. טום, ג'רי והבן מוצלח

קחו, למשל, את דמותה של מרי. בקיץ, כאשר ג'ו (אוליבר מלטמן), בנם של טום וג'רי, מגיע לביקור, היא מנסה לפלרטט איתו, כמו היתה גרסת השמאטעס של גברת רובינסון מ"הבוגר". בכך היא מעוררת את עצבנותם של כולם, כולל הצופים (אם כי היינו מוותרים בשמחה על הדימוי המשומש של מכונית לא מתפקדת)

בסתיו, כאשר הוא מגיע עם חברתו החדשה (קרינה פרננדז), מרי המתוסכלת אינה מצליחה להסתיר את אכזבתה, והופכת לקריקטורה מעוררת סלידה ורחמים כאחד. ואז בחורף, כשהקור, הבדידות והייאוש מביאים אותה חזרה אל הבית שכבר מסרב לקבל אותה בברכה – אתה מוצא את עצמך רוצה לחבק אותה בחום.

סוף העונה

בחורף אנו מתוודעים גם לדמויותיהם של רוני (דיוויד ברדלי), אחיו הדיכאוני של טום שהתאלמן זה עתה, ובנו הזועם קרל (מרטין סאבאג'). העונה הזו ב"עוד שנה" מזכירה בעגמומיות הנוראה שלה את "רגעים קודרים" (1971) המופתי, סרטו הראשון של לי, שכשלונו המסחרי הרחיק אותו מהקולנוע למשך כמעט שני עשורים. ואז מגיעה גם הסצינה שמפגישה באקראי אך באופן לא בלתי צפוי בין רוני ומרי, והשילוב בה בין מבוכה ואומללות הופך אותה לאחת הגדולות שעיצב לי מעודו.  

אוחזים אחד בשני ביישורת האחרונה של החיים

שחקניו של לי מעולם לא היו נפלאים יותר. אפילו אימלדה סטונטון ("וירה דרייק") בהופעת אורח בתחילת הסרט כאישה הסובלת מנדודי שינה ודיכאון, מצליחה להותיר את רישומה העז. הסצינה הקצרה בכיכובה כמו מכתיבה את הטון והמבנה של הסרט כולו.

אם נזקק היה מישהו לעוד הוכחה מדוע לי הוא אמן גדול של נפש האדם, סרטו החדש מבהיר זאת. "עוד שנה" תופס את החיים תוך כדי מהלכם, עוסק באנשים מבוגרים ובורגנים יותר מכפי שהכרנו אצלו עד כה, ונוגע על כן בסוגיות, שחורגות מהקיום האפרורי, לכאלו שעניינן הטרגיות והחסד שהם מנת חלקם של בני אדם באשר הם.