שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    "דיונים" מאת מקיאוולי: הנסיך שלא הכרתם
    מיהו מקיאוולי: ציניקן שבז למוסר? איש הממסד שמטיף לשימוש תועלתני בכוח? או שאולי מקיאוולי הוא מבקר חריף של העריצות? תומך נלהב של החירות האנושית? "דיונים", יצירתו הגדולה של מקיאוולי שמתפרסמת עכשיו בעברית, שופכת אור חדש על דמותו של ההוגה הענק והשנוי במחלוקת , שרלוונטי מאי פעם
    ניקולו מקיאוולי (1469-1527) היה פקיד מסור ושקדן ברפובליקה הזעירה של פרינצה בצפון איטליה. במהלך שנות שירותו הנאמן לשלטון, כתב מיקאוולי אלפי דוחות מנהליים ומברקים דיפלומטים אשר חריפותם עולה על ההדלפות העסיסיות ביותר של ויקיליקס.

     

    גם לאחר נפילת השלטון הרפובליקאי, כלומר לאחר שמקיאוולי מצא את עצמו מבודד ומובטל, הוא המשיך לכתוב, אולי מתוך תקווה שיצירותיו יחלצו אותו מן הגלות הכפויה בכפר, ואולי מתוך ניסיון למצוא מזור לאומללותו - שכן מקיאוולי היה חסר אונים אל מול חזרת השלטון האוליגרכי של בית מדיצ'י, ולעולם לא הצליח לשוב לפעילות פוליטית בצמרת המנהל הציבורי.

     

    סגנונו נהיה לנועז ובוטה מאי פעם, ואולי דווקא השפה הפרובוקטיבית והצלולה הזאת היא שהבטיחה לפקיד הממורמר מקום של כבוד בתולדות המחשבה המדינית.

     

    העובדה כי הסגנון הנוקב של מקיאוולי לא איבד מרעננותו בחמש מאות השנים האחרונות, היא אולי הנקודה המרתקת ביותר, אלא שמקיאוולי צריך להעסיק אותנו היום משום שרעיונותיו נוגעים בחוליים הקשים ביותר של החברה המודרנית: השחיתות ההרסנית המשתוללת, ההשמצות הציבוריות השרירותיות, והדיכוי הסמוי מן העין ברחבי המדינה כולה.

     

    לא רק נסיך

    הקסם הייחודי של מקיאוולי נובע ללא ספק מעמדותיו המפתיעות כמעט תמיד, למשל בדבר הקשר הסיבתי שבין העדר קונצנזוס וחירות, בין אלימות ושגשוג, בין כוח וצדק ובין טוב ורע. נדמה שמקיאוולי מעז לומר בקול מה שרבים לא מהרהרים אפילו בליבם.

     

    מורשתו של מקיאוולי והשפעתו על ההגות המערבית היא סוגיה בפני עצמה. במהלך דורות רבים מקיאוולי נחשב ונותר סוג של שטן אשר הוציא את המוסר מן הפוליטיקה, הכשיר את השימוש בכוח למטרות תועלתניות, ולכאורה הטיף לעולם מחולן תוך הפיכת הדת לאינסטרומנטלית.

     

    מקיאוולי הפך לשם נרדף לציניות פוליטית ורבים כתבו בגנותו. ללא ספק היצירה שבזכותו מקיאוולי קנה לעצמו לא רק שם כאמור, אלא גם שם תואר, היא "הנסיך" (1513), וככל שספר זה נפסל מטעמי מוסר ודת, ככל שהותקף ונאסר, כך גדלו התשוקה והפיתוי למצוא בו מפתחות (כביכול) להשגת כוח ולשליטה ללא עוררין.

     

    העניין הרב שעורר "הנסיך" השכיח שלא בצדק יצירה שלמה. המהדורה העברית של "הדיונים בעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס" מהווה בשורה משמחת, כי ידוע זה מכבר כי הקריאה ב"דיונים" חושפת מקיאוולי אחר לחלוטין: לא עוד המקיאוולי של העורמה והפרגמטיזם הציני בלבד, לא עוד מקיאוולי של גניבת הדעת והשימוש בכוח ללא היסוסים - אלא מקיאוולי אשר מקדיש את עצמו לסוגיית המשטר הרפובליקני, כלומר, לשאלת החיים האזרחיים ולחיזוקם של החירות והטוב המשותף האזרחיים.

     

    סוד הצלחתה של רומא

    בעקבות ההיסטוריון הרומי טיטוס ליביוס, מקיאוולי מתעניין ברומא בתקווה לחשוף את סוד הצלחתה של העיר הקטנה אשר הפכה למעצמת-על לאורך מאות שנים. לדידו "ערים מעולם לא גדלו... אלא בזמן שחיו בחירות" (דיונים, חלק 2, פרק 2). אם כן, הסוד לתהילה הרומית היא אהבת החירות, אבל הדיונים דנים פחות ברומא ויותר בסיבות שבגינן האהבה העזה לחירות נמצאת היום במצב כה ירוד.

     

    מבין התשובות המרתקות של הספר, ישנה תובנה אחת הראויה לציון כאן והיא השבח למאבק הבין-אזרחי. ההיסטוריונים של רומא זיהו בצורה גורפת את השסע בין פשוטי העם לבין האליטה הרומית כסיבה העיקרית לקריסת הרפובליקה, אך מקיאוולי טוען בניגוד לכולם כי "הדנים לכף חובה את המהומות בין האצילים לפשוטי העם, נדמה לי שהם מגנים אותם דברים שהיו הסיבה הראשית לכך שרומא נשמרה חופשייה" (דיונים, חלק 1, פרק 4).

     

    איזו חוצפה! בזמן שכל מלומדי העולם העתיק מגנים את הפלגנות, את הסיעתיות ואת מלחמת האזרחים, מקיאוולי דווקא משבח את המהומות אשר לטענתו הצמיחו חירות! מקיאולי אומנם מודע לכך שהפלגנות יכולה גם להביא לאנרכיה, אולם הוא סבור שללא המאבקים הפנימיים אין ללהט החירות הבוער והחי סיכוי לבסס משטר של חירות.

     

    המסקנה המתבקשת היא חשדנות תמידית לשיח הקונצנזוס והאחדות, אשר אינו אלא מצייר הרמוניה ושלום בשעה שהוא מבסס דיכוי בזכות שאננות ואדישות העם. ההשלכה המיידית של תובנה זו היא שהחוק והצדק אינם פרי של בינה פוליטית, אלא תוצר של מאבק: החירות תלויה יותר בסירובו של העם ליפול קורבן בידי אליטות העסוקות ממילא במאבקי כוח, מאשר בחכמתו של מלך פילוסוף או במשפטנים רודפי צדק וחסרי עוצמה.

     

    לוחם חירות נלהב?

    הקריאה של הדיונים היא תפנית בגילוי מחדש של מקיאוולי: משטן מרושע הפך "מחבר הנסיך" ללוחם חירות, ומיועצו של העריצים נהיה לדוברו של העם המדוכא! יש להודות כי הפרשנות הזאת איננה חדשה. רוסו במאה ה-18 כבר זיהה שמקיאוולי לחם בעריצות האצולה וניסה להתריע בפני גניבת הדעת של האוליגרכיות המושחתות.

     

    רוסו, תושב רפובליקה אחרת – ז'נבה, העריץ את מקיאוולי כי לדידו האיטלקי היה הראשון אשר ניפץ את מסך הראווה של השלטון וחשף את התרמית הגדולה של שועי העם המושחתים. בעקבותיו, אנשי שמאל רדיקלים רבים וביניהם מרקסיסטים מזנים שונים ראו במקיאוולי הוגה אנטי-אליטיסטי אשר (לכאורה) קרא כבר בתקופתו הטרום קפיטליסטית להתקוממות העם ולמאבק בין מעמדי.


    מיהו מקיאוולי: שטן, ציניקן, לוחם חירות, איש האצולה, שוחר ההמונים

     

    אבל חשיבותו של מקיאולי נובעת היום דווקא מפרשנות אחרת אשר הופכת את מקיאוולי לנקודת חיבור מרכזית בין העולם הקלאסי העתיק לבין העולם המודרני. כך למשל, ג'ון פוקוק, פרשן בן ימינו, טען בשנות השבעים כי המהפכה הפוריטנית והפדרליזם האמריקני ניזונו מן התחייה מחדש של המחשבה הרפובליקנית האזרחית בתקופת הרנסנס.

     

    על פי פוקוק, ה"רגע המקיאווליסטי" מהווה מפנה גורלי בהבניית החירות המערבית כולה. אחרים הראו אחריו כי החירות שמקיאוולי יורש מרומא מהווה מסורת חלופית לחירות הליברלית אשר מדגישה הן את המחויבות (לעומת הזכויות), והן את הדרישה להתגייס למען הציבור והאומה (לעומת פולחן האינדיבידואליזם).

     

    מקיאוולי איש המדע

    ועדיין רבים דוחים הן את הרפובליקן האנטי-ליברלי והן את המונרכיסט הציני, ומבקשים לראות במקיאוולי איש מדע לא מגויס אשר מעוניין אך ורק בהבנת התנהלותו של האדם. אותה קריאה הפכה את מקיאולי לאב הגישה האמפירית אשר תרה אחר חוקים בתצפית המציאות הערומה.

     

    מקיאוולי אכן מתבסס על ה"מצוי" כדי ללמוד כיצד בני אדם מנהלים את חייהם ואיך שליטים מצליחים גם לכבוש ולגם להנציח את עצמם בשלטון. אולם למקיאוולי התברר במהרה כי אין כזה דבר בשם "מדעי החברה" וכי אי אפשר להגיע למצב של ניבוי וחיזוי משום שההיסטוריה מלמדת אין ספור פעמים כי אין חוקיות.

     

    ובלשונו: "שניים הפועלים בדרכים נבדלות, משיגים אותה התוצאה, ושניים הפועלים בדרך זהה, האחד מגיע למטרתו והאחר אינו מגיע" (הנסיך, פרק 25). המסקנה היא כי הכול אקראי: מה שהצליח לאחד מכשיל את השני, ומה שמחסל את האחד, מחזק את האחר. אבל מקיאוולי לא מרים ידיים: המשימה של תורתו היא ללמוד לפעול בתנאי אי וודאות מובהקים.

     

    התרופה היחידה מול הפכפכות המזל היא לא תורת המשחקים אלא ראיית הנולד, והכוונה אינה רק ליכולת הבחנה פוליטית חדה אלא גם לנכונות לתפוס את שעת הכושר ולהשתנות מיד כשגלגל המזלות מסתובב.

     

    ההמלצה של מקיאולי משולשת: אסור להיות עקבי – כי נחוץ להשתנות עם הזמנים, עדיף להיות נועז ופורץ דרך – כי השינוי בטרם עת הוא תמיד סוג של הימור ומי שלא מהמר ממילא מחוסל, ויש להיות מוכן תמיד לכל תסריט – כי אין לדעת מתי היציבות המכניסה אותנו לשאננות תתערער, מתי הנהר יעלה על גדותיו ויהפוך לצ'ונאמי הרסני, ומתי היער יבער וימצא אותנו חסרי אונים...

     

    צריך ללכלך את הידיים

    ההצלחה הפוליטית שייכת אם כן לאלו שמסוגלים להיות בו בזמן הפכפכים, חלוציים ובכל זאת מוכנים מול כוחות הסערה. ולמי שבאמת רוצה להציל רפובליקה מעריצות, כלומר שואף לכונן משטר של חירות, אין מנוס גם לפעול כנגד הטוב והישר.

     

    מאחר ונדיר ש"מישהו טוב ירצה להיעשות נסיך בדרכים רעות (גם אם מטרתו טובה), ושמישהו מרושע, שנעשה נסיך, ירצה לפעול לטובה" (דיונים, חלק 1, פרק 18) כמעט בלתי אפשרי להפוך את הגלגל לאחור ולחלץ את המערב הנוצרי מהדיכוי והשחיתות.

     

    טרגדיה? ייתכן, אך תורתו של מקיאוולי יותר משהיא נוסטלגית לערכי השליחות והמסירות של העת העתיקה, יותר משהיא מעודדת לפעילות ולערנות, יותר משהיא מלמדת על מרכזיות הרגשות במשחק הפוליטי, יותר משהיא מפתיעה ופרדוקסלית – יותר מכל אלו היא מדגישה כי מבלי ללכלך את הידיים אין אפשרות לקדם את המטרה ראויה.

     

    ובכל זאת לדעתי מקיאוולי לא איבד כל תקווה וראה בקריסת עולמו סימן מן השמיים, שאולי הגואל המשיח נמצא בדרכו להציל את פירצנה ואת איטליה כולה.

     

    אין כל ספק, שמי שמעוניין בדיאגנוזת הגוף החברתי החולה שעורך מקיאוולי ימצא בדיונים ספר מאתגר מוסכמות ומעורר מחשבה. יש להוקיר את מלאכת התרגום המופלאה של מרים שוסטרמן-פדובאנו ואת עריכתו השקדנית והמדעית של הלי זמורה אשר מביאים לקורא הישראלי ספר חשוב ביותר הדן בשאלות הפוליטיות הגדולות, בתשוקת הביטחון והחירות, בשאיפת הכוח והתהילה ובניתוב הרוע למען הצדק והטוב המשותף.

     

    ד"ר ניקול הוכנר, ראש התוכנית ללימודי תרבות, מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית.

    "דיונים" מאת ניקולו מקיאוולי יצא לאור בהוצאת "שלם" בתרגומה של מרים שוסטרמן-פדובאנו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דיונים: עטיפת הספר
    באדיבות הוצאת שלם
    ניקולו מקיאוולי
    מומלצים