שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    בטיפול, עם כיפה

    האם הכיפה שעל ראשו של פסיכולוג משפיעה על מטופליו? והאם לאל יש קשר לטיפול, בהיותו אחד מאבותיו של המטפל? תסביך אדיפוס - הגרסה היהודית

    לפעמים נדמה לי שמטופליי מאמינים שהיותי חובש כיפה, משמע שאני מאמין באלוהים, אי אפשר לדבר איתי על מין, צריך להיות מנומס יותר לידי, ולברך אותי לפני החגים. הכיפה שעל ראשי מתייגת אותי לכתחילה כתומך ארץ ישראל השלימה, המתנגד לפשרות טריטוריאליות.

     

    אך מהו פסיכולוג חובש כיפה, ומה מהות הדיאלוג האפשרי בין האדם לאלוהיו?

     

    האמירה המשמעותית ביותר בניסוח התסביך האדיפלי, היא שדיבור על הפנטזיות התוקפניות ביותר, מסייע לנו לנתב את פנימיותינו לכיוון של חיבור, במקום ניתוק והרס. בשלב האדיפלי הילד רוצה את אימו - האישה של הבית. הוא רוצה להיות גבר, ורוצה שגם אימו תרצה אותו, ובעיקר - שאביו יכיר בו ובגבריותו. אך הילד הרך, שרוצה להיות מחוספס, זוכה לתגובה צוננת וקשה מצד אביו, הרואה בו איום. צריך לזכור שזה "האב" כפי שמצייר אותו הילד בעולמו הפנימי, בנפשו.

     

    תפקיד האב בתסביך הוא מרתק. ראשית, עליו להבין שבנו עובר משהו. שהכעס בגן או התקפי הזעם אינם ״מניפולציות״, ״גיל התבגרות מוקדם״ או ״הנוער של היום״. הסערה שמופגנת כלפי חוץ היא קצה הקרחון של המתרחש בנפשו של הילד. חשוב שהאב ינסה להיזכר מה הוא חש כשהיה ילד. את התחרות בכיתה עם עוד שלושים ילדים, כשהמזגן לא תמיד פועל, ואת הדרך הארוכה שעשה מילדות לבגרות.

     

    האב הקדמון

    אנו רגילים לדבר על הנעשה בחדר הטיפול כעל התבוננות, העצמה וסיוע בהבנת התהליכים שתוארו, כפי שהם מתרחשים בין בן לאביו. אני סבור שהמגעים של המטפל עם אבותיו המופנמים השונים, קשורים ליכולתו להתמודד עם דיאלוגים מורכבים עם מטופליו. נראה שחלק מאבותיו של המטפל, הם השפה הטיפולית שרכש באוניברסיטה, בהתמחות, באנליזה ובהדרכות שעבר, וחלק אחר קשור למגע שלו עם הספרות המקצועית, והעמדות שפיתח בעקבות קריאתו.

     

    האם גם אלוהים הוא אחד מאבותיו של המטפל? אינני בטוח. הרי המטפל יכול להיות בקליניקה ללא כיפה, ואז הוא אינו מכריז על עצמו כעל ירא שמיים או דתי.

     

    באחת התמונות הדרמטיות בתנ"ך, פונה אלוהים אל משה ומבקש ממנו שיוציא את בניו ממצרים. הוא מבקש ממשה שייטול קומץ אנשים ויהפוך אותם לעם, אולי כמו אבא גדול שפונה לבנו ואומר לו: "אתה מספיק גדול בכדי לייצר משהו טוב ממני". ומשה עונה לו מיד במשפט אמיתי, מעומק הבטן: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים".

     

    משה שואל את האב הגדול: איך אדע מה לעשות? אמנם אימי עשתה הכל על מנת להצילני, אבל המעבר המהיר לידי המצרים הזרים, לא אפשר לי ללמוד מהו מודל סביר של הורות. ואם אינני יודע לגבש אדם, כיצד אדע לגבש עם?

     

    ואלוהים אינו רוטן או כועס על חוסר הגבולות של בנו הנבחר. הוא מקשיב לו בשקט, באהבה ובחמלה, ומצייד אותו במעשים ובמחשבות לגבי ההנהגה. בכך מסמן אלוהים את טיב הדיאלוג האפשרי בינו ובין בניו, זאת על אף שעקידת יצחק היא, לכאורה, נקודת השיא האפשרית של האמונה. אך אברהם איננו מייצר כל דיאלוג עם אלוהים.

     

    מה מותר להרגיש

    כחובש כיפה אני טוען שהדיאלוג הפנימי שלי עם אלוהים, בנוכחות המטופל או בהיעדרו, הוא סוג של מודל למטופל - מודל לשיח או להיעדר שיח, לאמונה או לכפירה בדמויות המופנמות שבו. הדיאלוג הזה יובן על רקע הקשר המשתנה בין מטופלי וביני, לאורך הטיפול.

     

    תפקיד האב בתסביך האדיפלי, בעיניי, הוא גם תפקידו של אלוהים ביחס לבניו: קבלת רצון הגדילה שלהם. לעיתים רצון הגדילה שלהם יכעיס אותו מאוד. הם עלולים לבנות עגל מזהב במקום לקבל את תורתו, לכעוס ולרטון, ולפעמים רק לאהוב ולהעריץ.

    תגובתו של האל, או לחילופין האופן בו המשיגו האנשים את האל, מייצגים את הכמיהה לאב שכזה, כמו גם את החרדה ממנו, ובעיקר את החרדה מעונש על גדילה, התרחקות, ופיתוח עולם עצמאי, לעיתים במנותק מהאל.

     

    ממש כשם שאני רשאי להרגיש הכל כלפי אלוהים, כך מטופלי יכולים ואף מתבקשים לחוש כלפי את כל טווח התחושות, כולל זעם, כפירה והאשמה.

     

    הכיפה שעל ראשי מסמלת יראה מסוימת שאני חש מהשמיים שמעלי. אולם יראה זו היא רק מסגרת לדיאלוג העמוק שיוצר האדם עם אלוהיו. תהליך מקביל יוצר דיאלוג שכזה בין המטופל והמטפל. וכפי שידוע לנו, דיאלוג אמיתי, מעמיק, אמין ומושקע, מייצר רעננות, חיות וגדילה נפשית.

     

    • הפסיכולוג אריאל הרטמן, מחבר הספר "בשביל הנפש", ישתתף בפאנל במסגרת יום עיון על אמונה, כפירה וטיפול פסיכולוגי שייערך באוניברסיטת בר אילן ביום חמישי הקרוב, ויועבר בשידור חי ב-ynet

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אריאל הרטמן
    צילום: איציק בירן
    בטיפול, בלי כיפה. אסי דיין
    צילום: אורלי דיין
    מומלצים