שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    להיות

    מיכאל אלוני הואשם כבר באוטיזם, אגואיזם, סנוביזם ושאר איזמים. ככה זה עם אנשים חולמניים שמעדיפים פשוט להתבונן ולחייך מאשר להכניס אחרים לעולמם הפנימי. לכבוד התפקיד הראשי בסיטקום החדש של yes, "השועלים", רצינו ראיון חושפני עם אליל הילדים בדימוס והשחקן הכי מבטיח על המסך מאז עוז זהבי

    מי היה מאמין שהגשם יציל אותנו. בדרך כלל כאשר שני אנשים מתחילים לדבר על מזג האוויר, זהו סימן לכך שהשיחה הגיעה אל הישורת האחרונה, אבל הפעם התברר שזו הדרך היחידה לעורר את מיכאל אלוני. אלוני לא כל כך אוהב לדבר על עצמו. קשה לכעוס עליו כשהוא נותן תשובות קצרות וחולמניות לשאלות בסיסיות, משום שהענווה שלו באמת אמינה, אבל רבאק, כמה אפשר?

     

    יושב מולי, מנומס וחייכן, יפה כמו עיר בירה אירופית, מתחפר בכובע הצמר שלו, אותו עטה היום לכבוד אחד הגשמים הראשונים של השנה המשונה הזו, משחק עם הסוודר ששאל מהסטודיו של ניסן נתיב אחרי שגילה שהיה שייך לנתיב עצמו, עוטה זקן מחמם בן כמה ימים, ולאט לאט מדרדר אותי לדבר על האקלים. "אתה אוהב חורף?", אני שואלת, ופתאום משהו קורה.

    "אני חולה על חורף!", מיכאל מזדעק באושר, "היום כולם העירו לי על הכובע הזה. אני פשוט אוהב את זה. אני טיפוס של חורף לגמרי. משהו בצבעים ובראות יותר חד ונעים, ולא שרוף. אולי זה גם קשור לזה שאני כל כך אוהב ספרות רוסית".

     

    יופי, תמשיך. חורף.

    "כן, סוף סוף הוא מגיע. כשאני חושב על השריפה בכרמל, זה לא התלקח ככה סתם, תוך שנייה. היה כאן יבש וחם מדי. עוד לפני זה אנשים התחילו להתפלל לגשם, כי חושבים שחטאנו, כולנו התחרפנו כאן. זה גורם לנו להרגיש בתקופה התנ"כית, שזועקים לאלוהים לגשם. אבל היום דווקא גלשתי בים".

     

    בגשם?

    "כן, זה עניין של הגלים, זה לא משנה אם יורד גשם או לא. התחלתי ללמוד לפני שנה, והיום עם הגשם ב־5:00, היה כיף אבל נגמר לא טוב. הגעתי לביוב. פשוט ביוב. זה מזעזע שהוא זורם לתוך הים וכל המים עכורים ושחורים, זה נורא ואיום".

     

    אז מה עושים?

    "אני לא יודע. אבל הנה אני אומר את זה בכתבה. חייבים לעשות משהו. להפסיק את זיהום הים. זה פוגע גם באנשים וגם בבעלי חיים, אנא הפסיקו".

     

    עיריית תל אביב, רון חולדאי, אלי ישי, ממשלת ישראל ואפילו אמא ואבא של אלוני יכולים להירגע: זהו המשפט הדעתני היחיד שהוא ינדב לי בראיון הזה. אמירות נוקבות הן לא כוס התה של אלוני (26), מה שמשרת את התזה כי כמה שפחות חד משמעיות כאדם, כך יותר מנעד כשחקן. והרי אנו הגענו לכאן לחגוג את הפיכתו לאחד הפרפורמרים המגוונים ביותר מבני דורו: בימים אלה מוצג על האקרנים הסרט "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי, שבו אלוני מגלם מ"כ אכזרי בטירונות המתעלל בדמותו של עוז זהבי; וזאת בזמן שהוא עורך חזרות לשתי הצגות - האחת, עיבוד ל"מהומה רבה על לא דבר" של שקספיר בתיאטרון באר שבע, שבה הוא מגלם נער תם ומאוהב; והשנייה, "תיאטרון", הצגה המבוססת על סיפור של אסף צפור, שתוצג בפסטיבל תיאטרון קצר, שם הוא שחקן מרדן שרוצה לשנות את פני התיאטרון.

     

    עד כה ספרנו מניאק, מאהב, משוגע, וכעת לכל זה מתווסף גם מטומטם, בסיבה הרשמית לפגישתנו: "השועלים" שעלתה לפני שבועיים. בסדרה הקומית של yes אלוני הוא דן־דן, נער שעשועים עם איי קיו גבולי, המכין פנקייקים ושוקד על מינוף המתח המיני עם יעל גרובגלס ביום ומשתתף בסרטי אימה דלי תקציב עם חבריו הגיקים בלילה. אלוני לא חושש מתווית ה"נמוך" שעלולה להידבק לפרויקט הזה - את השבועות האחרונים אומנם בילה עם עותק של הספר "האמן ומרגריטה", אבל במקביל גם ראה שוב את כל הפרקים של הסדרה האהובה עליו, "מופע שנות ה־70", והחליט שאין דבר יותר מצחיק מהומור דבילי.


    "השועלים" - בלי שאיפות לחנך (צילומים: ליאור נורדמן)

     

    "זה תענוג לשחק מישהו כל כך יפה וטיפש, ללכת עם הסטיגמה עד הסוף. ישבתי בבית, קראתי את התסריט ופשוט נקרעתי מצחוק. ואז כשקיבלתי את התפקיד, גם נקרע לי התחת. הצילומים היו עבודה נורא קשה, הרבה יותר קשה לצלם סיטקום מאשר דרמה, אבל זה פשוט כיף. הזדמנות בשבילי לעבוד עם יוצרים מוכשרים בטירוף, גיורא חמיצר, שכבר עבדתי איתו ב"השמינייה", ונועה פניני ויובל פרידמן וירון ארזי המוכשרים, זה שרוט ברמת השריטות. אם לא אהבת את זה, אני ממליץ לך לעשן ג'וינט לפני שאת רואה ואז זה ידבר אלייך יותר".

     

    וואלה?

    "כן, בעיניי זה לגמרי הומור סטלנים. ואם זה יתאפשר, אני רוצה שיראו אותם ככאלה. דיברנו על זה המון וזה נכון לדמויות, גם גיורא מסכים. זה לא שלסדרה הזו יש אספירציות חינוכיות. אלא אם אתה מחנך שזה לא בריא לאבד אשך, מה שקורה לדמות שלי. או שלטווח הארוך, לא כדאי להיות בתול, או שסרטי אימה זה ז'אנר איכותי, מה שאני בהחלט מאמין בו".

     

    אתה פריק של אימה?

    "אני מאוד אוהב. התחלתי בגיל מוקדם עם פרדי קרוגר, לא מזמן ראיתי חלק מסדרת 'המסור' כתחקיר, וזה פשוט ז'אנר אדיר. מתעסקים שם הרבה בזה שאנחנו הסכנה הגדולה של עצמנו וכל מה שקשור לתודעה, זה מעניין. הבעיה בסדרה היא שמי שביים את הסרטים של 'השועלים' היה כל כך טוב, השקיע את הנשמה, ובעריכה אמרו שזה יוצא לא אמין שחבורת לוזרים תפיק דבר כזה, זה הרי אמור להיות סרטים מעפנים ליוטיוב. יצא ממש מפחיד מדי. אז שיחקו את זה קצת, שתהיה קריצה, הפכו את זה לפחות מאיים, אבל עדיין פסיכי".

     

    מי קהל היעד של "השועלים"?

    "אני לא יודע, זה מאוד מעניין אותי. להקרנה הביאו הרבה ילדים ולא הבנתי למה. אני יודע שזה מיועד לנוער בסופו של דבר, אבל זה גם חתרני. זה משודר ב־ yes Comedyולא בערוץ הילדים. חברים שלי ובני 30 ויותר אהבו את זה. אמא שלי מתה על זה. יש לי חבר אליטיסט, הוא כל הזמן אומר לי לעשות רק אמנות, וכשהוא עזר לי עם הטקסטים האלה הוא היה מאוד ביקורתי, אבל כשהוא ראה את התוצאה, גם הוא נקרע מצחוק. אני רק יודע שאני אוהב את המוצר, זה דפוק מהתחת".


    "לא שואב סיפוק מזה שאנשים מסתכלים עלי" 

     

    אתה רוצה שיאהבו אתכם כמו שאהבו את "עספור"?

    "כן. אני תמיד רוצה שכמה שיותר אנשים יראו את הדברים שאני עושה. ברמה האישית זה מביך אותי לקבל תגובות ברחוב, תצטלם איתי או תחתום לי, אלה דברים שאני מבין שהם חלק בלתי נפרד. כרגע אני מת שכולם יראו את 'השועלים' ואני מבין שאם הם יקראו את הכתבה ויגידו 'המיכאל הזה הוא מעניין ומסקרן', או לחלופין 'הוא מעצבן', אז אולי הם ילכו לראות את התוכנית. אבל אני לא שואב סיפוק מזה שאנשים מסתכלים עליי, לא שמתי לי כמטרה שכולם ידעו מי אני".

     

    כולם כבר יודעים מיהם עוז זהבי ויון תומרקין, מה איתך?

    "לא יודע, מוזר לי לעשות את ההשוואות האלה. אני ועוז הולכים יחד הרבה שנים, הסיפורים שלנו קשורים זה לזה. למדנו יחד, עשינו דברים, ואני חולה עליו. העבודה איתו ב'התגנבות יחידים' היתה אדירה. הוא בתחרות עם יון? נראה לי שאת יודעת על זה יותר ממני. אני באמת לא יודע".

     

    אל תקנו מהר מדי את הגרסה המרוככת הזו ליחסים של אלוני עם ההצלחה. יש לו מערכת מורכבת איתה, ולא בכדי הפריצה שלו, שלה ייחלנו מאז הכתרנו אותו כאחת ההבטחות בפרויקט הביכורים של שנת 2005, מתנהלת בצעדים מדודים. הילדים הכירו אותו אז ככוכב הסדרות "השמינייה" ו"דאוס" ובתפקיד

     משנה ב"האלופה"; במקביל כיהן משך שנתיים כמנחה באולפן ערוץ הילדים. כאשר התראיין בנידון תמיד נשמע מסויג, מוטרד מזאטוטים שאוספים קלפים עם הפרצוף שלו, ולא משוכנע כי התכנים של הערוץ עושים אזרחים טובים יותר. בסוף הצדדים נפרדו בהודעה רשמית של הערוץ כי סדר יומו של מיכאל, שנרשם ללימודי משחק, לא יאפשר את כל העבודה הקשה הזו.

     

    "זה שייך לאז, קשה לי להגיב על זה, אמרתי מה שהיה לי להגיד. אני מכיר תודה על התקופה ואוהב את האנשים, אני עדיין מכבד ילדים כקהל ויש מקום לעשייה טובה".

     

    היית מדבר על ג'וינטים אם היית עכשיו מנחה בערוץ הילדים?

    "אני לא יודע. אני לא שם. זה בסדר שאני עונה ככה? כי אני באמת לא יודע מה להגיד על זה, אני מצטער שאני לא יכול לענות לך".

     

    לאורך השנים היו גם גיחות לעולם המבוגרים: הסרט "למראית עין", סדרת הדרמה "על קצות האצבעות", ובקרוב סרט נוסף, בבימויו של נדב לפיד ("החברה של אמיל"). אל האודישן ל"התגנבות יחידים", המבוסס על ספרו של יהושע קנז, הגיע בכלל לתפקיד של עוז זהבי. אחרי שהוחלט לתת אותו לזהבי, קוסאשווילי גילה לאלוני שעם המשקפיים הנכונים והקאץ' פרייז המתאים ("פחד אלוהים"), הוא יכול להיות גם הבאד אס, לא רק החמוד. במהלך הסרט, שמתאר את קורותיה של יחידת טירונים מעוטי יכולת בזמן הקמת המדינה, לא ברור אם בני המ"כ הוא יותר כריזמטי או שטני. הוא לא רק מקלל, מרביץ ומשקר לפקודיו - הוא ממש נגעל מהם עד לסוף מצמית וקר.

     

    "העבודה עם דובר היתה מדהימה. הוא רואה כל דבר בצורה שאני ואת בחיים לא נבין, ואתה עובר איתו תהליך. הוא דיבר איתי המון על למה הדמות שלי כזה מניאקית, אבל אני מצאתי כלפיו חמלה. בני זה מישהו שסובל מרגשי נחיתות נוראים. הוא היה בצנחנים והעיפו אותו לבה"ד 4. עשיתי תחקיר ונפגשתי עם מ"פ אגדי של 101, הוא לקח אותי לאתרי הנצחה וניסיתי להבין מה זה אומר מבחינת הבן אדם הזה, שזורקים אותך מהצנחנים. בתקופה ההיא, להיות בצנחנים זה היה כמו לקבל שער ב'פנאי פלוס', כולם פורסים לפניך את השטיח האדום שמתאים לנעליים האדומות. העובדה שבני צריך לוותר על זה ולחיות עם הפשרה גורמת לו לרצות שכולם יתפשרו, שאף אחד לא יגשים את החלום שלו".

     

    ומה זה עשה לך, לשחק דמות כל כך רעה?

    "היו קטעים שיצאה ממני המון אלימות. במהלך כל הסרט אני מחלק מלא סטירות לאנשים, ובסוף זה יצא גם בסצנה עם בחורה עירומה. זה לא היה כתוב בתסריט, אבל הייתי כל כך רגיל ובאינסטינקט שלי נתתי לה כזה פליק חזק על הטוסיק, שכולם מסביב נקרעו מצחוק. הפתעתי אותה, את דובר ובטוח גם את עצמי. אחרי זה אני מסתובב חזרה וקולט שהשארתי לה סימן של יד על הישבן. אם היא עוד מסתובבת עם הסימן הזה, ואם היא קוראת את הכתבה, אני רוצה לבקש ממנה סליחה".

     

    • את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרפורמר מגוון. אלוני
    צילום: רפי דלויה
    לאתר ההטבות
    מומלצים