שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עשרה בטבת - כמו עליית היטלר
    צום עשרה בטבת בא לציין את תחילת המצור והתהליך שהסתיים בחורבן. ייתכן שעוד היה ניתן לעצור את ההתרחשויות, אבל כולם לקו בעיוורון. במובנים רבים, כך קרה גם בינואר 1933

    605 לפני הספירה. קרוב ל-400 שנה אחרי ימי הפאר של דוד המלך ובנו שלמה, של חנוכת בית המקדש העומד במלוא תפארתו בירושלים. ירושלים מדממת, ומתחילה את הספירה לאחור לקראת החורבן. נבוכדנאצר מלך בבל מביס את מצרים בקרב כרכמיש, וארץ ישראל ויהודה נופלות תחת שלטון בבל.

     

    יהויקים המלך המנסה למרוד בנבוכדנאצר ללא הצלחה, עובר לעולם שכולו טוב, ובנו הצעיר מאוד יהויכין מתמנה למלך תחתיו. לא חולפים ימים רבים ויהויכין מוגלה לבבל, ודודו, מתניה בן ה-21, מתמנה למלך במקומו. בהזדמנות חגיגית זו משנה נבוכדנאצר את שמו לצדקיהו, יש שיאמרו אקט של השפלה. ממלכת יהודה חלשה, משועבדת ומפולגת. הכיבוש הבבלי יצר משבר כלכלי. צדקיהו חסר כוח וביטחון.

     

    כך נראה הסיפור בפסוקים בדברי הימים: בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו:  עָלָיו עָלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לְהֹלִיכוֹ בָּבֶלָה: וּמִכְּלֵי בֵּית ה' הֵבִיא נְבוּכַדְנֶאצַּר לְבָבֶל וַיִּתְּנֵם בְּהֵיכָלוֹ בְּבָבֶל:  וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹעֲבֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְהַנִּמְצָא עָלָיו הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו:  בֶּן שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַעֲשֶׂרֶת יָמִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה': וְלִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה שָׁלַח הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר וַיְבִאֵהוּ בָבֶלָה עִם כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית ה' וַיַּמְלֵךְ אֶת צִדְקִיָּהוּ אָחִיו עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם:  וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִפִּי ה': וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ וַיְאַמֵּץ אֶת לְבָבוֹ מִשּׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

     

    המלך לא שומע לנביא, מתעלם מרצון הא-ל, מוסיף חטא על פשע ומתחפר בטעויותיו.

     

    שום דבר דרמטי לא קרה 

    שנת 589 לפני הספירה פורץ המרד ביהודה, מה שמעלה את הסעיף למלך בבל, ושנה לאחרמכן, ב-588 לפנה"ס, מגיע בראש צבאו לירושלים, ומטיל עליה מצור כבד שנמשך קרוב לשלוש שנים, מצור שתוצאותיו כואבות ועגומות:

     

    "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב: וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ: בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ: וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה:  וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו: וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט: וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל".

     

    זה הסיפור של עשרה בטבת. ביום הזה בעצם לא קרה שום דבר דרמטי. אין גופות ברחובות ולא תאי גזים. בסך הכל מלך בבל הזיז את כוחותיו וריכז אותם סביבות ירושלים. מאותה נקודת זמן שבה התחיל המצור, ועד החורבן הסופי, יחלפו כשנתיים וחצי-שלוש, שאז כבר יהיה מאוחר מדי.

     

    צום עשרה בטבת בא לציין את תחילת המצור ותחילת התהליך שסופו היה החורבן. ייתכן שבשלב הזה היה עוד אפשר לעצור את התהליך ואת החורבן, אבל את זה קל להגיד במבט לאחור. בזמן התרחשות המאורעות, כל אחד היה בטוח שרק הוא ורק שיטתו היא הנכונה והיא זו שתציל את העם. היו הרבה שבטים, מפלגות, נביאים, שיטות מומחים ופרשנויות - כולם דיברו גבוהה - אבל בפועל אף אחד מהם לא הצליח למנוע את החורבן. לא רק צדקיהו התעוור. כולם היו עיוורים.

     

    בין י' בטבת ל-30 בינואר

    עם הקמת המדינה התקבלה החלטה שעשרה בטבת יהיה גם יום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה. ביום הזה יאמר עם ישראל שישה מיליון קדישים לזכר כל אלו שכבר אין מי שיגיד עליהם קדיש.

     

    במובנים רבים השואה התחילה ב-30 בינואר 1933, עם עליית היטלר לשלטון. במובנים מסוימים התאריך הזה דומה לעשרה בטבת. גם בתאריך הזה לא קרה משהו דרמטי מלבד העובדה שמפלגה מסוימת

    עלתה לשלטון. בשלב הזה עדיין ניתן היה לצאת, ואולי אף למנוע בדרך כלשהי את התהליך שסופו היה סופם של שישה מיליון.

     

    אבל לא באירופה לפני 70 שנה, ולא בירושלים לפני 2500 שנה - לא היה מי שקרא את הכתובת על הקיר במועד, לא היה מי שקם וסחף אחריו המונים לעצור את גלגלי ההשמדה והשעבוד. נכון שאנו מובטחים שלעתיד לבוא הכל יתהפך לטובה - "וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה) - אבל בינתיים המציאות הזו כואבת מאד.

     

    בעשרה בטבת צמים ומתענים על העיוורון, על ההדחקה, על האשליה של "לי זה לא יקרה", ובעיקר על האדישות. אדישות שסופה חורבן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים