שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כך הושפלתי על-ידי נהג הראלי הטוב בהיסטוריה
    וולטר רוהל נחשב לגדול נהגי הראלי מעולם. פורשה GT2 RS היא אחת המכוניות הסדרתיות המהירות שיוצרו אי-פעם. פגשנו בשניהם על מסלול הפורמולה 1 בהונגריה לסיבוב משותף, וגילינו איך ניתן לשנות תוך חמש דקות במושב הנוסע, את כל מה שאתם יודעים במושב הנהג

    הנהג הבריטי שלפני מעצבן אותי. הוא נוהג מספיק מהר בשביל לא לעכב, אבל הוא פרוע, ואני יודע שבעוד כמה פניות הוא בטח ימצא את עצמו לרוחב המסלול. לא שמעניין אותי במיוחד כמה מבוכה הוא יגרום לעצמו. אבל אני יושב לו על הזנב עם מכונית שעולה אצלנו מיליון שקל לפני תוספות. ואתם יכולים לתאר לעצמכם שגם בגרמניה, המקום שבו מיוצרת הפורשה 911 טורבו, היא לא בדיוק זולה.


     

    הקטע הוא שכשאתה עולה על מסלול מרוץ - כל מסלול, עם כל מכונית, בכל אירוע - אתה חותם על מסמך שמשחרר את מארגני החגיגה מכל אחריות לנזק פיזי, וגם לנזק שבא בצורה של כסף שעובר מכיס לכיס. ומכיוון שבמקרה הזה מדובר בכיס שלי (וככל הנראה בזה של מחלקת יחסי הציבור בפורשה), אני מושך עוד כמה מאות סל"ד ומאחר עוד קצת בבלימה לפני השמאלית, ועוקף בעצבים את הבריטי.

     


     

    חצי שנייה מאוחר יותר נשמעת במכשיר הקשר החורק שאגה שגורמת לי להרגיש די אידיוט: "פורשה מספר 3, אם אתה חושב שאתה מהיר מדי בשביל הקבוצה, כנס לפיטס ותמתין לי. אנחנו כבר מסיימים את הסשן, ונוכל לבדוק למי יש יותר גדול".

     

    עכשיו, מבחינה ארגונית ההערה הזאת לגמרי מוצדקת. היה לי הרי ברור שאסור לעקוף. והיה לי גם ברור שמישהו ייתן לי בראש על התרגיל הקטן והחצוף הזה. אלא שלא בדיוק לקחתי בחשבון שזה יהיה מהר כל-כך, ובתפוצה רחבה כל-כך. גם לא חשבתי שההזמנה הראשונה שאקבל אי פעם לדו-קרב אחד-על-אחד במסלול מירוץ, תהיה מוולטר רוהל.

     

    על הרטוב

    הסיפור של רוהל, שבגיל 64 מצא את עצמו מוביל חבורת עיתונאים נורא בטוחים בעצמם, על מסלול נורא רטוב בהונגריה, מעניין למדי. הקריירה הראשונה שלו כנהג היתה במכונית של בישופ; תפקידו של רוהל הצעיר היה לדאוג שהעכוז המלכותי של איש הכמורה יישאר צמוד ככל האפשר למושב האחורי. אין לי מושג אילו כישורים דרושים לכך, אבל עובדה היא שהניסיון היוצא דופן הזה, סידר לו איכשהו נהיגת ראלי. ומכאן הכל היסטוריה די מחמיאה.


     

    רוהל היה השם החם של עולם הראלי בערך מסוף שנות ה-70, ועד אמצע שנות ה-80. בין לבין הוא הצליח לקחת שתי אליפויות עולם - ב-80' עם פיאט 131, ב-82' עם אופל אסקונה 400 - ולעצבן את כל מי שאינו זכר, בכמה אמירות מאוד לא פוליטיקלי קורקטיות. למשל, ברכתו המלבבת למישל מוטון, נהגת ראלי ענקית מצרפת, שניות אחדות אחרי שניצחה במרוץ קשה.

     

    רוהל נהג באותו מרוץ באסקונה דינוזאורית עם הנעה אחורית נחותה, וכשהתבקש להתייחס ליכולת המרשימה של מוטון באודי קוואטרו הסופר-מודרנית, הצליח לפרגן לה במילים האלמותיות "עם המכונית שלה, גם קוף היה יכול לנצח". מה שכן, כדי להוכיח שהוא לא סתם מדבר, ניצח אותה רוהל מאוחר יותר וזכה בתואר של 82', עם מכונית הנעה אחורית בלבד. ואם זה לא ברור, לזכותו ייאמר שהעימות בין האסקונה שלו לקוואטרו של מוטון, היה כמו קרב אוויר בין ספיטפייר ל-F-16i.

     

    בסופו של דבר פרשה מוטון כדי לעסוק באימהות, והגרמני הגבוה המשיך לנהוג - בעיקר באודי. שם הספיק לנצח כמה וכמה מרוצים, לקבוע שיא מדהים בטיפוס על הפייקס-פיק, להמציא את הבלימה ברגל שמאל, לשכלל את ההנעה הכפולה לכדי שלמות, לשתות המון, ואיכשהו לשמור על גזרה שמעוררת קנאה גם עכשיו, כשהוא אוטוטו בגיל המעבר לדיור מוגן.


     

    חוץ מזה הוא גם זכה בתארים "נהג הראלי של העשור", "נהג הראלי של המילניום" ו"נהג הראלי הטוב ביותר בהיסטוריה" - תואר שנתנה לו קבוצה של 100 מומחי ספורט מוטורי, באתר אינטרנט שאיני זוכר את שמו, אבל אני מודה לו מקרב לב. בכל זאת, אם מישהו עומד להוציא אותך ניאנדרתל מוטורי, אז לפחות שיהיה הנהג הטוב ביקום. אבל האמת היא שהתארים של רוהל מעניינים אותנו כרגע הרבה פחות מהג'וב הנוכחי שלו: נהג המבחן הראשי של פורשה.

     

    מתוקף תפקידו נאלץ רוהל להשתתף מעת לעת באירועים שבטח גורמים לו לפתח פריחה על הגב, למשל נסיעות מסלול יזומות עם עיתונאי רכב. אחת מהן נערכה

    במסלול הפורמולה 1 הפנטסטי של הונגריה, יד ביד עם אירוע ללקוחות. הבוסים של רוהל שלחו לשם ערמה מרשימה של 911 מכל הסוגים - כולל טורבו ולא-טורבו, GT2 ו-GT3, וכל אחת אחרת שתעלו בדעתכם. העילה לקיום האירוע היא צ'יפור האנשים שמוכנים להוציא סכום עצום של כסף תמורת מכונית ספורט טובה, ושבניגוד אליכם גם מחזיקים בסכום הזה. בכל אופן, הלקוחות קיבלו הזדמנות לנהוג במכוניות, וכך גם העיתונאים שהגיעו אחריהם.

     

    על פניו, לא יכול להיות אירוע משמח מזה. בפועל, הנחיתה ליד המסלול גרמה לי לרצות לבכות: הקיץ הישראלי החביב שעזבתי הפך לחורף מעצבן, שפירושו מסלול רטוב. זה בערך כמו להגיע לסטייפלס סנטר ב-LA, ולגלות שבמקום משחק של הלייקרס ייערך טורניר שחייה צורנית.

     

    בזמן שאני מנסה לעכל את האכזבה הראשונית הוסברו לי עקרונות האירוע: אתה נכנס לתוך כל פורשה שבא לך, מצטרף לאחת משלוש קבוצות שעולות על המסלול, ודוהר עם מדריך שמוביל את הקבוצה מסביב. אתה לא עוקף, אתה לא עושה שטויות, אבל אתה נוהג הרבה יותר מהר מבכל אירוע דומה בו לקחת חלק עד היום. בפורשה סמכו על כך שנציגי המדינות השונות ישלחו נהגים שפחות או יותר מבינים עניין, והמדריכים מצידם לא דפקו חשבון ונתנו גז.


     

    זהו. עכשיו יכולתי לספר לכם כמה מגניב לנהוג בפורשה מהירה בטירוף על מסלול. ואני מתאר לעצמי שהייתם מאמינים לי. אבל זה לא ממש יוצא דופן, בטח לא בהשוואה לחמש הדקות שהגיעו מאוחר יותר. חמש דקות, לא יותר.

     

    על הקצה

    "בא לך לשבת קצת ליד רוהל?", שואלת אותי נציגת פורשה החביבה. "הוא רוצה לבדוק כמה דברים ב-GT2-RS". ברגע הראשון אני בטוח שהבנאדם עוד רותח בגלל העקיפה ההיא, ועכשיו מתכנן לי הפתעה לא ממש נעימה. אבל ברגע שאחרי אני מבין שזה לא בדיוק העניין. בכל זאת, בשלב הזה כבר שוחחנו רוהל ואני (ועוד עשרה עיתונאים, אבל למה לקלקל) על דברים כמו עתיד מכוניות הספורט הסדרתיות, הנעה כפולה מול אחורית על הכביש ועל המסלול, נשים מאחורי ההגה והעתיד המבטיח שיש לו כנהג במרוצי קלנועיות. אז לא, נראה לי שהוא לא ממש זוכר את הפרחח ההוא מההקפה השלישית בסשן השני.

     

    בזמן שאני רוכס את הקסדה ומסדיר את קצב הלב יוצא רוהל להקפת חימום מהירה. ה-GT2 נשמעת ביציאה מהפיטס כאילו מישהו שכח לחבר לה כמה צילינדרים, מגהקת ומשהקת מעט בסל"ד נמוך-בינוני כשהמנוע קפוא עדיין. הגרמני מחמם אותה עכשיו, צמיגים ומנוע ובלמים וגיר, ואני תוהה אם עד שיסיים את ההקפה כבר ירגיש בנוח ללחוץ את המכונית הסדרתית הזאת עד הקצה. פחות מזה ממש לא בא לי. בערך 10 שניות מאוחר יותר, אחרי הפנייה הימנית שבקצה המסלול, הוא טס למטה ביללה שעושה לי צמרמורת. נגמר שלב החימום.

     

    בכל פעם שאני מוצא את עצמי ליד מאסטר נהיגה אני מעביר בראש את ההקפה המתוכננת, ובוחר על מה להביט ובאיזה שלב. אבל זה מקרה הרבה יותר מורכב: אני עומד לשבת לצד מר פורשה, האיש שאחראי פחות או יותר לכל פרט במכוניות הספורט הטובות בעולם כבר לא מעט שנים. אחראי במובן של מעורב בכל שלב ושלב של תהליך התכנון, בכל קילומטר של הניסוי והפיתוח - וכמובן, גם בכל מה שמגיע אחר כך. זה האיש שעל שמו רשומה מידת שיכוך הכיווץ בבולמים האחוריים של 911 טורבו, וגם יחס ההעברה המדויק של ההילוך השלישי בקאיין, ומידת התגבור בהגה של הקאיימן. מאסטר נראית פתאום כמו מילה די קטנה.

     

    צליל המנוע של ה-GT מופיע פתאום מהכיוון השני, תחילת הישורת. רוהל - שלא צריך להיות מוטרד ממנהלי מרוץ קפדניים או ממכמונת מהירות באזור השירות - נכנס לפיטס במהירות גבוהה יחסית, בולם בחדות ונעצר לצידי. ברור לי שבדקות הקרובות אני עומד לזכות בחוויית הישיבה-לצד-הנהג של החיים. ספק אם מישהו ינהג מהר יותר כשאני לצידו, ואין ספק שזה לא יהיה מישהו שנוהג בפורשה, אלא אם זה יהיה סבסטיאן וטל. בעצם גם אז לא.

     

    מישהו פותח עבורי את הדלת, והדבר הראשון שקופץ לי מול העיניים זה זוג ידיים גרומות וארוכות. הוא לא ילד, והידיים האלה מזכירות את זה. אני דוחק את עצמי לתוך המושב, נועל את חגורת הבטיחות ומושיט יד משלי ללחיצה. אני לא מנסה להיות מנומס; מה שעובר לי בראש זה שאם הוא ירגיש בנוח איתי, סביר יותר להניח שידחוף את המכונית עד הסוף. וזה בדיוק מה שאני רוצה לראות. GT2, הפורשה המהירה ביותר אי פעם - מכונית שלדעת רוהל עצמו מעמידה בסימן שאלה את ההיגיון שבהמשך פיתוח מכוניות ספורט לכביש הציבורי - כשהיא על הקצה, וכשעל ההגה יושב הבנאדם היחיד ברדיוס של מיליארד קילומטר שיכול להביא אותה לשם מהפנייה הראשונה.

     

    על הצניעות

    זה בדיוק מה שקורה. הימנית ההדוקה שמגיעה אחרי האצה חזקה ומהירה מהפיטס, היתה עניין לא פשוט עם ה-911 טורבו כפולת ההנעה לפני חצי שעה בערך; השליטה על הורדת כוח לאספלט רטוב, בדיוק במידה שתחליק את הגלגלים קצת הצידה אבל לא יותר מדי, היא לא סיפור של מה בכך עם כמה מאות כוחות סוס. אבל לגרמני שמאכלס עכשיו את מושב הנהג אין שום בעיה עם זה.

     

    שנייה וחצי אחרי שהוא זורק לי "רק תגיד לי מתי אתה חושב שהיית יכול להיות מהיר ממני", וארבע ורבע שניות אחרי שהוא מאפס את הסטופר ולוחץ על מתג הטלמטריה שמשדר כל פיפס לקרון הבקרה, רוהל מוכיח שהנעה אחורית וצמיגים

    חצי-חלקים ומסלול רטוב, לא מפריעים לו להיות מהיר ממני בהרבה. וב"בהרבה" אני לא מתכוון לפערים שנמדדים במאיות שנייה, כן? האיש מעיף את המכונית המפחידה בבעיטה מכוונת היטב לישורת היורדת מטה, עם פנייה שמאלית מורכבת בקצה. קצב ההאצה מהיר כל-כך שזה כואב באגו. באמת כואב.

     

    אתם מבינים, עשיתי את הקטע הזה כמה עשרות פעמים עד עכשיו, ובמהירות שהלכה וגברה. אבל אם הייתי נמצא על המסלול בפורשה משלי, יש סיכוי טוב שרוהל לא היה כלל רואה אותי. הוא היה עובר לידי כאילו הייתי קונוס פלסטי מרוט, גם אם באותו רגע הייתי ממש מתאמץ להוציא ל-GT3 החזקה את המיץ.

     

    ככה זה נמשך. עוד פנייה, עוד אחת. רוהל בולם טיפה מאוחר מדי וזורק לי הערה נבזית נוספת על ניסיון עקיפה כושל שהייתי יכול לנסות כאן, מאיץ קצת על הצד בכוונה ברורה, ושואל אם הייתי עובר עכשיו מימין או משמאל. בקטע האחרון הוא מטפס קצת יותר מדי על אבן השפה, חובט באספלט את המכונית היקרה להחריד ופולט: "טעות. אני מנסה קצת יותר מדי. אולי זה כדי להוכיח לך שאני בכל זאת עומד בסטנדרטים הגבוהים של כתבי רכב".

     

    אני מחפש לראות איזה חיוך קטן בזווית הפה, אבל רוהל עסוק בפנייה השמאלית האחרונה. הוא עושה אותה במופגן ביד אחת כשהשנייה על מתג הסטופר, בולם בשמאל ופונה בחדות. "אף פעם לא מאוחר מדי ללמוד לנהוג מהר", הוא זורק, ואני תופס שמעולם לא הזדהיתי יותר עם בחורה בשם מישל.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ynet רכב בפייסבוק
    לוח winwin
    מומלצים