בא לעזרה
בעקבות תוכנית הכשרת מסייעים שהגו יזמים בישראל, יש כיום 80 כבאים אמריקאים המוכנים לצאת לישראל בהתרעה מידית. הישראלים קוראים לזה הצילו את המציל
עד לפני כשנתיים, שולטי ידע מעט מאוד על ישראל, מלחמה משהו? אבל יום אחד התגלגל אי-מייל מסקרן למחשב של מתנדב אחר בתחנת הכיבוי, אשר בישר על ביקור של כבאים ישראלים בניו-יורק. שולטי, שגדל בניו-פאלץ ומשרת בתחנה מזה כ-12 שנה, פגש אז את זהבי, שהגיע לתחנה כדי לחפש כבאים המעוניינים להשתתף בתוכנית סיוע לישראל במצבי חירום. שולטי המופתע קיבל תדרוך מאיר עיניים על המצב במזרח התיכון ועל הטרור עמו מתמודדת ישראל. הוא גם קיבל סקירה על שירותי הכבאות בארץ, על המציאות עמה הם מתמודדים ועל אי.וי.פי, האירגון שהקים זהבי עם חברו, יוני סידמן, ועם רב פקד גיל קליינמן אחרי מלחמת לבנון השנייה.
שולטי נשבה בקסמי הסיפור הישראלי ומהר מאוד הרגיש כבן משפחה עם ידידיו החדשים מישראל. הוא אומר שאולי זה בגלל שלישראל יש יחסים מיוחדים עם אמריקה ואולי בגלל ההתקפה המוסלמית על אמריקה ב-11 בספטמבר. הוא מודה שעד שפגש את זהבי וחבריו, לא היה לו מושג על נפילת טילים בישראל או על מחבלים מתאבדים באוטובוסים ומרכזי קניות. הכבאים הישראלים שהעבירו את ההכשרה איך להתמודד עם אש וטרור, הרשימו אותו מאוד והוא כבר יודע לספר ש"במדינה קטנה כמו ישראל, כשיש מלחמות, הכבאים מגויסים למלחמה והם לא שקטים, כי הם יודעים שהמשפחות שלהם נתונות לסכנת טילים וטרור.
"כשאנחנו יוצאים לכבות שריפה”, הוא מסביר, "אנחנו עושים את זה מתוך ידיעה שהמשפחות שלנו בטוחות. אני לא יודע איך הישראלים עושים את זה”. שולטי מודה כי הופתע מממדי השריפה בכרמל. כמי שעבר אימון של שבועיים בארץ בשנה שעברה, הוא היה מודע לבעיית הציוד, אבל לא ידע שלישראל אין מטוסי כיבוי. "למרות שאין להם ציוד וכוח אדם", הוא מפרגן לקולגות שלו מישראל, "הם עושים דברים נהדרים עם מה שיש להם. הייתי מאוד מופתע מהיכולות שלהם, מאיך שהם מכבים שריפה באמצעים האלה”. מישראל יש לו חוויות טובות. "זה המקום הכי יפה שראיתי בחיים. הישראלים נחמדים, הם מאוד מעריכים את מה שאנחנו עושים”, אמר.
בגלל האהבה לארץ
נתן רוטשילד (40), יהודי חובש כיפה סרוגה המתגורר בעיירה מונסי שבאפסטייט ניו-יורק, הוא הרוח החיה של קבוצת המתנדבים האמריקאית מניו-יורק. רוטשילד, נשוי ואבא לשבעה המפקח על הכבאים בעיירה היהודית, מרכז את פעילות המתנדבים בניו-יורק. בנוסף הוא מכהן כיו"ר ועד מערכת החינוך הציבורית של המחוז (תפקיד שבו זכה בבחירות) ועובד עם הקהילה היהודית, גם הסאטמרית. את לחמו הוא מרוויח באמצעות חברה למוצרי קידום מכירות שהקים, המשווקת מוצרים לחברות בישראל.
את ההתנדבות שלו במערך כיבוי האש המקומי החל רוטשילד לפני כ-15 שנה, לאחר ששמע יום אחד מחברו הכבאי, לארי ג'קובסון, כי חבל שיש כל כך מעט יהודים במחלקה. רוטשילד הלך לקורס כבאי אש שנמשך ששה חודשים ועבר אימונים לא קלים. בזמן המלחמות האחרונות בלבנון ובעזה ארגן רוטשילד שתי קבוצות בנות 16 כבאים אמריקאים, כל אחת, שטסו לישראל. הוא מספר שהכבאים שובצו לתחנות כיבוי בירושלים ונשלחו לישובי עוטף עזה, שם כיבו את הדלקות שנוצרו בגלל הטילים בעזרת ציוד שהביאו מאמריקה, כשהם משתמשים במשאיות של צה"ל. השבוע, כשהכרמל הפך לערימות אפר, נזכר רוטשילד איך לפני כעשר שנים קיבל טלפון מישראלי, שרצה להיפגש עמו.
רוטשילד: “שמו היה שמעון רומח, ניצב כבאי האש בישראל. הוא שמע עלי וסיפר לי שישראל זקוקה לכבאיות ומשאיות. הוא ביקש שאעזור לו לרכוש 90 משאיות כיבוי. התחלתי לחפש דילים ומצאתי מישהו בעל מפעל למשאיות, שהיו לו כבאיות משומשות במצב מצוין – 8 שנים על הכביש. גם המחיר שהציע לנו היה מאוד מושך, 60,000$ למשאית. אבל אז שר התחבורה אמר שאי אפשר להביא לישראל כלי רכב ישנים שנמצאים על הכביש יותר משנתיים, כך שלא ניתן היה להוציא את העסקה אל הפועל. הרגשתי שזאת החלטה מאוד לא נכונה ושמעון רומח היה מאוד מעוצבן מזה”.
היו עוד ניסיונות מצידכם?
"לפני שמונה שנים, אלדד הלחמי הקים אירגון למען כבאי האש והתחלנו לאסוף כאן כספים לרכישת ציוד. עבדנו ביחד, פנינו לאנשים ואירגונים יהודים, לבתי כנסת, UJA תרמו קצת. לאחר שקנינו 18 משאיות והעלינו אותן על אוניה שהפליגה לישראל, הן נעצרו בנמל לאחר שהתברר שלא ניתן להכניס אותן לישראל כי 'פורד ישראל' קיבל בלעדיות על המכוניות של החברה. בסוף הבטיחו שהם יסתפקו רק בתחזוקה של המכוניות בהנחה שיעשו מספיק כסף, ואחרי כמה שבועות מצאו סידור שאפשר להכניס את המכוניות לשירות. הבעיה בישראל, שאין שירות ארצי של כיבוי אש. לכל עיר יש שירותי כיבוי משלה. בניו-יורק סיטי, אם במנהטן יש צורך במשאית שיש בברוקלין, מיד יזיזו אותה. בישראל, נתיבות צריכה לשלם לחיפה עבור כבאית שהיא מזמינה. בישראל יש 1,200 כבאים לעומת 12,000 כבאים שיש בניו-יורק סיטי”.
ואין מטוסי כיבוי.
"בצי האווירי הישראלי יש בין 13 ל-15 מטוסי 'אל על' ישנים, שלא יעלה הרבה כדי להסב אותם למטוסי כיבוי. ישראל צריכה לייסד שיטה של עזרה הדדית בין תחנות הכיבוי בארץ”.
מה אתה יכול לספר על האימונים עם הישראלים?
"לפני שלושה חודשים ערכו לנו אימונים במרכז לאימון כבאים במונסי. היינו 25 כבאים ובמשך שבוע פוצצנו אוטובוסים, פינינו בובות ממכוניות, כיבינו אש. התאמנו באיך לתפקד כשיש פיצוץ ואש. הדברים שהישראלים עושים מאוד מעניינים. באמריקה כשיש שריפה והבניין עולה באש, הכבאים עדיין עוצרים, מתכננים ומעריכים איך יתקפו את האש. רק אחרי 15 דקות הם נכנסים, בעוד שהישראלים מסתערים קדימה. הבן שלי בן ה-21, שגם הוא כבאי אש, התנדב בישראל במלחמת לבנון השנייה. הוא היה בירושלים כשפרצה שריפה בתחנת הרכבת הישנה. הוא והנהג נשלחו לכבות אותה. כשהגיעו למקום האש, הוא לא הבין איפה כל הכבאים האחרים כי בניו-יורק שולחים למשימה 15-12 כבאים. ואז הישראלי הסביר לו שזאת ישראל”.
מתאמנים ביחד. כבאים ישראלים ואמריקאים בפעולה (צילום: אי.וי.פי)
איך זה שאתם מוכנים לסכן את עצמכם למען מקום שאינכם גרים בו?
"זה בגלל האהבה לארץ. ישראל היא מדינה שאנשים מעריצים פה ורוצים לעזור לה. גם לא יהודים. זה מרגש אותנו שאנחנו יכולים לעזור לישראל, הלוואי שהייתי יכול לחיות שם. יש לנו כרטיסי טיסה מוכנים שנתרמו לנו על ידי אנשים בקהילה, כרטיסים שנוכל לעלות אתם לטיסה בכל יום שבו יזעיקו אותנו ונוכל גם לחזור בכל רגע נתון”.
הפגנו וכלום לא קרה
חן קליימן (40), אחד הכבאים שהדריכו באותה הכשרה, הגשים לדבריו חלום חיים לפני כ-15 שנה כשהצטרף למערך הכבאות בישראל. בימים אלה, בהם ראש ממשלת ישראל ושר הפנים שלה מותקפים בשל מצבו של מערך כבאות האש בישראל, קליימן מעדיף לדבוק במה שחינכו אותו בשריון: "זה מה יש ועם זה ננצח!”
קליימן לא ממש מתרגש מכוח האדם המצומצם שמוקצה למחלקה. יציאה למשימת כיבוי, הוא אומר כשהוא מצביע על הקולגה שלו, "זה רק אני ועצמי והוא ועצמו". בעיניו זה טבעי.
בנובמבר השנה נסע קליימן למונסי ולדאלאס עם שני כבאים נוספים מהרצליה, כדי להעביר את סידרת האימונים לעזרה במקרי חירום בישראל לקולגות האמריקאים. הוא מספר על 18 כבאים יהודים מתוך 25, בוגרי הקורס במונסי, וגם כבאית אחת מפלורידה שהגיעה במיוחד עם עוד שני כבאים לא יהודים.
האימון, כפי שהוא מתאר, נחלק ליומיים: בחצי היום הראשון למדו החניכים על מדינת ישראל ואופי מורכבות האוכלוסיה שלה, עמה הם אמורים לבוא במגע. איך להתמודד, למשל, עם יהודים אורתודוכסים או עם דרוזים. את האימונים עצמם התחילו במחצית השניה של היום הראשון והמשיכו למחרת באימונים של כיבוי שריפות שאריעו כתוצאה מפעולות טרור. באימונים אלה למדו הכבאים האמריקאים על השיטה הישראלית, המתבססת על "מסתדרים עם מה שיש" ועל אלתור בשטח, כשבסוף ההכשרה כבר יכלו להבחין באפקט של הגישה הישראלית על דרך החשיבה שלהם.
להערכה זכו הישראלים גם בדאלאס, שם העבירו את ההכשרה בתנאים נוחים, עם סימולטור של גז שאפשר להדליק בכל רגע נתון. בדאלאס גם הצליחו לגייס כספים לעמותה בסיועם של אוהדי ישראל, והם עדיין מייחלים לתרומות שיסייעו להם לשפר את התנאים. (ניתן, אגב למצוא את אתר העמותה בכתובת: www.evp.org.il)
נכון להיום, מגלה קליימן, יש 80 כבאים אמריקאים המוכנים לצאת לישראל בהתרעה מידית. האתגר שלו עכשיו הוא להגיע ל-200 מתנדבים עד סוף שנת 2011. את ניו-יורק הוא מכיר היטב מהשנתיים שגר במקום באמצע שנות ה-90. קליימן נחת כאן בעקבות מפגש עם חברים ניו-יורקים שעודדו אותו להגיע והבטיחו שימצאו לו עבודה. הוא החליט לנסות את מזלו והגיע לניו-יורק עם אשתו הטרייה ו-$230 בכיס.
החברים שהבטיחו לסדר לו עבודה אכן סידרו לו להיות מנהל חניונים ברשת של אחד החברים שלהם, שמשרדיה הראשים שכנו בצ'לסי פירס. כעבור תקופה ביקש הבוס של קליימן לפתוח סניף בצפון קרולינה ושלח אותו לשם, כדי שיבדוק את המקום. "נסענו 12 שעות כדי להגיע לשם וכשהגענו, אשתי הודיעה לי שכאן היא לא נשארת”, הוא נזכר השבוע. "חזרנו לפילדלפיה ואז היא אמרה לי שיש לי שתי אפשרויות: לחזור לארץ או לחזור לארץ. שלושה חודשים אחרי זה, חזרנו לישראל”.
קליימן, שהיום הוא אב לשלושה, אינו מצטער לרגע על ההחלטה לחזור. למרות שכבאי ותיק מרוויח היום 32.31 שקל לשעה (פחות משכרה של עוזרת לא חוקית), כפי שהוא מגלה, ומוזעק בלילות, בחגים ובשבתות, הוא נהנה מהעבודה ומהסיפוק שיש בהצלת חיים ומעריך את המשכורת שהיא עדיין גבוהה בהשוואה למה שמקבלים השוטרים.
השריפה בחיפה תפסה את קליימן נופש עם המשפחה בצפון. כשראה את העשן הוא ארז את המשפחה והתניע את האוטו. הילדים, לדבריו, קיללו, אבל הוא חזר הביתה, העמיס ציוד ועלה לאיזור בית אורן. הוא מספר על עם ישראל הנפלא שרץ אחרי הכבאים ורק הציע אוכל. אחרי יומיים חזר למשמרת בתחנה בנתניה, שם הוא משרת. על השאלה, איך זה שהוא וחבריו לא הקימו קול זעקה לנוכח התנאים הדלים בהם עבדו, עידכן קליימן, שהם דווקא כן זעקו, אבל אף אחד לא הקשיב להם.
"כל הממשלות ב-15 השנים האחרונות אשמות במחדל. כל ראש ממשלה שדבר כזה קורה בקדנציה שלו, צריך היה להתפטר. אנחנו צעקנו והתרענו, אבל חירבנו עלינו. כל השנים אמרו לנו 'יאללה, יאללה'. כשיצאנו להפגין בירושלים, עצרו אנשים שלנו בשער הגיא. התחלנו ללכת ברגל וניידות משטרה חיכו לנו. עצרו אותנו ופתחו לנו תיק פלילי בטענה שההפגנה לא חוקית. עשינו רעש ובלגן, ואת יודעת מה קרה? כלום!”
אחוות כבאים. חן קליימן עם קולגה אמריקאי (צילום: אי.וי.פי)
להציל את המציל
עדי זהבי, נהג אמבולנס מתנדב במד"א, שייסד את אי.וי.פי בשנת 2007 בעקבות כשלי מלחמת לבנון, סיפר כי הרעיון להקים מערך חירום של כוח אדם מקצועי בחו"ל עלה מתוך הבנה שיהיה רע. "היום מדברים על מלחמה שבה טילים יגיעו לתל-אביב”, הוא מזכיר, "ולא יהיה אז מספיק כוח אדם לטפל באנשים. אז חשבנו לעצמנו, למה שלא נציל את המציל?” את שיחות הגישוש הראשונות להקמת הפרויקט התחילו בשנת 2007, כשבראשו של זהבי עוד חלפו מראות המקלט המוזנח בקרית שמונה, בו פגש שלושה קשישים שאיש לא ביקר אותם בשלושת הימים הראשונים של המלחמה.
הוא חשב על כוחות חירום שיארגן בחו"ל, בהם יוכשרו אנשי מקצוע בתחומים שונים כמו חובשים, עובדים סוציאלים, פסיכולוגים, כשבראש סדר העדיפויות יעמדו כבאי אש. זהבי גייס לפרויקט את חברו הטוב, הכבאי ירון קורן מהרצליה, ורתם גם את אייל כספי, מפקד תחנת הכיבוי של הרצליה. שמעון רומח, נציב הכבאות וההצלה בישראל, בירך על הרעיון לארגן כוחות חירום בחו"ל ומינה צוות מיוחד שיעבוד מול העמותה.
את הקשר הראשוני יצרו עם תחנת כיבוי בטקסס, ובמקביל פרסמו במגזין אמריקאי לכיבוי את דבר הפרויקט. בשנת 2008 נוצר הקשר עם נתן רוטשילד בניו-יורק, בעקבות משלחת הכבאים שהביא לישראל במלחמת לבנון השנייה. באותה שנה הגיעה משלחת של העמותה לביקור בארה"ב. הם נפגשו עם הרב ג'ו פוטשניק, הרב של כבאי ניו-יורק, שהיה מאוד אוהד לרעיון ועם ראשי תחנות כיבוי בטקסס, מרילנד, וושינגטון, בפניהם גוללו את הפרויקט. המשלחת עברה מתחנה לתחנה וחבריה דיברו עם הכבאים המקומיים על ישראל. היו שאמרו להם שהם פוחדים לנסוע, היו שאמרו שהנשים לא ירשו להם והיו כאלה שביקשו להשתתף. ליחס חם זכתה המשלחת מצד נציב הכבאים של מחוז רוקלנד, עמו נפגשו כדי לספר לו על התוכנית. הם זכו לשמוע ממנו שהגיע למקום הנכון. הוא אפשר להם לדבר בפני 70 כבאים שהגיעו להרצאה מלווה במצגת, ושהתקיימה באקדמיה לכבאות של מחוז רוקלנד.
(צילום: אי.וי.פי)
ביקור בפייב טאון, בלונג איילנד, סידרה להם כבאית מקומית שהשתתפה בהכשרה שהתקיימה במונסי. היא הציגה בפניהם את המפקד שלה, שגם הוא אהב את הרעיון לארח הכשרה ישראלית בפייב טאון. בוגר אחר של התוכנית הציע לארח אותם בפלורידה, וכבאי מדנוור טס במיוחד לטקסס כדי להשתתף באימונים. הכבאים הישראלים, סיפר זהבי, התקבלו בהערצה, בשל היכולת המקצועית הגבוהה שהפגינו והיכולת לאלתר בשטח.
זהבי מוקיר תודה ל'אל על' על ההנחה הגורפת במחיר הטיסה שהם עושים לכבאים, על אי הגבלת משקל הכבודה שלהם ועל כך שהם משובצים בטיסות בזמן הנדרש. ביום חמישי, כשנראה היה שהקבוצה תצא לישראל, סדרו להם מקומות בטיסות היוצאות ב-7 וב-11 בלילה.
מה אתה חושב על המתקנים והציוד שיש לכבאים האמריקאים?
זהבי: "המתקנים שיש להם, זה להשתחוות. בודהה. כשאני מביא צוותים ישראלים ברוטציה, את צריכה לראות את הפנים של האנשים. זה כמו ילדים שהכנסת לחנות 'טויז-אר-אס' הכי ענקית ואמרת להם, 'תשתוללו'. במבנים שהאמריקאים מתאמנים עליהם הושקעו עשרות אלפי דולרים, אבל עם כל הכבוד לציוד, מקצוענות נוצרת מסך כל האירועים שעברת, הניסיון שצברת, התרחישים ששרטטת וההחלטות שקיבלת במצבים שונים. זה מה שהופך אותך למקצוען”.
ומה עם הישראלים, שקלתם לפנות אליהם?
"הייתי רוצה לעשות הכשרה לישראלים, יש כל כך הרבה מקצועות וקטגוריות בהם ישראלים יכולים להשתתף ולעזור. כוח ישראלי מניו-יורק יהיה דבר אדיר".
