לתת
בית הכנסת החדש של חב"ד יקום בזכותו של הפילנתרופ וויליאם וואסאל. עכשיו אומרים לו תודה
על פי הדת היהודית, האל טבע בכל אחד מאיתנו כשרונות יחודיים על מנת שנוציא אותם לפועל ונתרום לחברה. אף אחד לא יכול להחליף אותנו בכך משום שרק אנחנו יכולים להוציא לפועל את מה שבתוכנו. את התכונה הזאת היה אפשר לראות בשבוע שעבר, כאשר רב בית חב"ד גדליה לוונסטין ורעיתו שבי מקהילת נורדן ליברטי ערכו אירוע מפואר בו נכחו כ-150 איש מנכבדי העיר, לכבודו של הפילנתרופ וויליאם וואסאל, שנידב את אחד מבנייניו לרשות הרב לוונסטין לצורך הקמת בית כנסת איזורי.
וויליאם (בילי) וואסאל (53), נשוי למישל ואב לשניים, נולד בטהרן. בגיל 17 הגיע לפילדלפיה עם הוריו ואחיו. את לימודיו האקדמאים עשה באוניברסיטת פן בפילדלפיה. למרות שרכש תואר של מהנדס כימיקלים, החליט וואסאל לשנות כיוון במקצועו והחל לעסוק בנדל"ן. עם השנים רכש מבנים וקרקעות והתבסס היטב מבחינה כלכלית.
וואסאל (שלישי מימין) על בימת הכבוד עם אות ההוקרה (צילום: צביה וקסלר)
מה מניע אותך לתרום לקהילה בצורה כה נדיבה?
"גדלתי בבית דתי. אבי, שהיה ראש המשפחה ובעל השפעה רבה בבית ובקהילה, חינך אותנו על ערכי ומורשת היהדות. מלבד מלאכת הקודש הוא לימד אותנו לעזור, לתרום ולהתחשב בזולת. בזכות המסורת והמורשת שהנחיל לי אבי, בניתי את הזהות האישית והיהודית שלי, בתקווה שדרך מעשי בהווה, אנחיל את אותו חינוך לילדי בעתיד".
מה תוכל לספר על אביך?
"אבי היה הנדיב הידוע שעזר לשקם את הקהילה היהודית בטהרן. הוא לא היה סתם פילנתרופ, אלא הוציא מכספו על בניית בית כנסת, בית ספר יהודי ומרכז קהילתי. איש אמיץ ונערץ. יש לא מעט נקודות נעלות במעשיו ובהתנהגותו. הוא צבר את הונו בעסקים רבים שהקים. כבר בגיל 30 הוא נחשב לאחד מעשירי המקום. היהודים נהנו אז מתנאים נוחים יחסית מהשלטון, וקיימו ביניהם קשרים רוחניים וכלכליים. ימי המהפכה האיסלמית היו נקודת המפנה בחיי יהדות איראן. מתמיכה וקשר עם החברה האיראנית עברנו לריחוק ושנאה עמוקה. בשנות ה-70 הייתה יהדות איראן בשיא שיגשוגה - עשירה ומשכילה מתמיד. מצד אחד, פרחנו שם, ומצד שני, פחדנו מן השכן המוסלמי ונזהרנו מפניו. ואז הגיעו המהפיכה והמהומות. נאלצנו לעזוב את איראן ולהותיר הכל מאחור. אבי, שהיה בין עשירי טהרן, חשש לחיי בני המשפחה.
כאשר ראה שגישתו של חומייני היא לא רק אנטי ציונית אלא גם אנטי יהודית מובהקת, החליט אבי לעזוב את איראן ולהשאיר הכל מאחור בתקווה שיום יגיע ורכושו והונו יוחזרו אליו. משפחתו של אבי היגרה לישראל, אבל הוא העדיף להגר לארה"ב. זו הסיבה שאנחנו כאן, אבל עם הלב שם, בישראל".
ממשיך דרכו של אביו. וואסאל עם משפחתו (צילום: צביה וקסלר)
זכור לך מקרה חמור ספציפי בו היו מעורבים יהודים באיראן?
"כן, אחת הסיבות שאבי מיהר לעזוב הייתה חברו הטוב. הופצה עליו שמועה שהוא משתף פעולה עם הציונים. אנשי המימשל האיראני מיהרו אל ביתו, עקרו את עיניו ותלו אותו לעיני כל. מקרה מזעזע זה הוביל לנטישתם של יהודים רבים את איראן. אנחנו היינו חלק מאותם יהודים. אני זוכר גם שלאחר הצהרה אנטי-יהודית היו מגיעים אנשי המימשל לבית הכנסת ונותנים גיבוי, כביכול, לקהילה היהודית, אך גם זה לא עזר, מאחר שבמדינה לא היה חופש ביטוי, על אחת כמה וכמה ליהודים שהיו מיעוט. לא היה חופש ביטוי ואם היה, אז הבעיה שלא היה חופש אחרי הביטוי".
האם ברצונך ללכת בעקבות אביך?
"אבי היה איש מיוחד במינו. לפעמים, כאשר אני עושה מצווה כלשהי, אני מיד נזכר בו וחושב עליו. הרעיון להקים בית כנסת של חב"ד בנורדן ליברטי לא היה שלי. חבר פנה אלי ושאל אותי אם אסכים לתת חלק מהבניין לטובת בית כנסת. עניתי בחיוב. כמובן שמיד עלו זיכרונותי מן העבר, זיכרונות ילדות של אותם ימים בהם ביליתי בבית הכנסת שבנה אבי בטהרן. ראיתי פתאום מול עיני את אלפי האנשים שהתכנסו יחדיו בחגים ואת התרומות הגדולות שנאספו שם. כאשר נבנה בית כנסת חדש בטהרן היו האנשים תורמים חלונות, לבנים, דלתות, וגם כספים. הקהילה שם הייתה חזקה ומגובשת. אני מקווה שגם פה נצליח להתגבש ולתרום להקמת קהילה יהודית פורחת ומשגשגת".
הבנתי שחב"ד הוא לא האירגון היחיד לו אתה תורם כספים.
"אני חבר בארבעה בתי כנסת באיזור. אם צריך אותי, אני שם. חשוב לי מאוד לעזור ולתמוך למען ההמשכיות שלנו כיהודים. גם אם ישנם מצבים של עזרה לזולת אשמח להיות שם. זה עושה לי טוב, וברוך השם הנתינה היא מהקדוש ברוך הוא".
ספר על הרגשתך באירוע שנערך לכבודך?
"זה היה כבוד גדול. שמחתי מאוד להמשיך ולסייע באיסוף כספים לרב גדליה. שמחתי יותר לראות את חברי שהגיעו כדי לחלוק כבוד ולתמוך בתרומתם".
האם יש לך מסר לקהל הקוראים שלנו?
"המסר הוא שיש לפעול מתוך אהבה ונתינה. אם נלמד להתעלות מעל לאגו שלנו, נפרוץ לעולם חדש ורחב, עולם שכולו חסד. חשוב להושיט יד לאחר ולפעול למימוש צרכיו. הרעיון הוא לתת ולעשות למען הזולת, ללא כל ציפיה לתמורה. כדאי להשתדל לעשות ולתת לאחרים. כאשר אנו מעניקים מעצמנו הסיפוק הוא עצום, זו הרגשת התייעלות. הנתינה צריכה להיות דבר טבעי שעלינו לאמץ לעצמנו. עם הזמן, נוכל גם להיווכח שעל ידי נתינה אנו מעודדים איחוד וליכוד בחברה בה אנו חיים".
