ייתכן שהוא לא מפחד? הרי אני מתה מפחד
בוא ניקח את זה לאט, אני לא אומרת לו, אבל הוא מבין, הוא בטח מבין מהפסיעות הקטנות שלי. "בואי נברח ביחד", הוא מציע באבירות מדויקת - ואני בורחת הביתה. תמיד יהיה לנו מחר. מחר מגיע, עדיין מפחיד. אני מחליטה להתיידד עם הפחד
"לא, אני לא מבינה", רציתי לומר לו. "תסביר", רציתי לבקש. לא ביקשתי. לקחתי את זה איתי, ישנתי על זה, קמתי עם זה, הרהרתי בזה, חפרתי בזה, להבין בעצמי.
מה זה אומר עליי, אני חושבת, אם הבחור שפגשתי לא מפחד יותר? ואני? השתקפות של עצמי בעיניו? משהו לא מסתדר לי כאן, אני מאמינה שאנחנו ממגנטים לחיינו בדיוק את האנשים שמתאימים לנו באותו הזמן, עניין של תזמון, אתם יודעים, אמרו את זה לפניי. אז איך זה ייתכן שפגשתי בו? מה טיב האמירה שלו? הוא באמת לא מפחד? הרי אני מתה מפחד.
זה נוראי לנסות להרגיע את עצמך, זה תמיד מזוייף נורא
בוא ניקח את זה לאט, אני לא אומרת לו, אבל הוא מבין, הוא בטח מבין מהפסיעות הקטנות שלי. "בואי נברח ביחד", הוא מציע לי מאבירות מדויקת - ואני בורחת הביתה. תמיד יהיה לנו את מחר. מחר מגיע, ומחר מפחיד אותי לא פחות מיום האתמול. די לפחד! אני צורחת לעצמי, לפחד מהאינטימיות איתו, לפחד מלרצות אותו. זה נוראי לנסות להרגיע את עצמך, זה תמיד מזוייף נורא.
אני מחליטה להתיידד עם הפחד, ברירה אחרונה. "היי פחד, מה אתה רוצה ממני?" אני שואלת, "למה אתה מפחיד אותי כל כך?". לא כיף לפחד, כשאת לבד, כמו ילדה בת ארבע בחושך מוחלט בחדר שינה מדמיינת שד מתחת למיטה, אי אפשר ככה. אני מדליקה מנורת לילה לילדה שלי, מרגיעה אותה, שלא תפחד לי. "רואה? גם בחושך מוחלט אפשר להדליק קצת אור". זה לא פחד, זו רק נורת אזהרה. נורה שמאירה לי את הדרך, שלא אלך בעיניים עצומות לתוך תהום, שאהיה קשובה, לבטן המדברת, ללב שמתקרב, שלא אלך עם הראש בקיר, למזער פגיעה.
הוא יצטרך למצוא את "סומסום היפתח" שלי
מוכרחים קצת פחד, מעט אפלה, מוכרחים. אם היה רק אור - הייתי רצה, מתאהבת, מתרסקת. די, מספיק לרוץ, לרוץ מהר. עכשיו, ללכת לאט, ליהנות מהדרך, פסיעות קטנות קטנות, דקות דקות, כמו ללכת על אוויר עם רגליים על הקרקע, מוזר לי קצת. אני חסומה ולא חסומה, הדרך אל הלב שלי פתוחה, סלולה כמו שביל חול זהוב, נקי מאבנים, נקי ממהמורות, רק ללכת, מואר ופתוח. אבל שם, בסוף השביל, יש שער. שער של סורגים שחורים. את השער הוא יצטרך לפתוח בעצמו, למצוא את "סומסום היפתח" שלי, לומר "תני לי לאהוב אותך". ואני אתן, אני יודעת. אני רוצה.
מצחיק, אני רוצה אותו, אבל לא מנסה להרשים אותו. בראשונה בחיי מבקשת מעצמי להיות אני, מי שאני. אני רוצה שירצה אותי כמו שאני בדיוק, בלי מסיכות. אני יודעת, שאם הוא לא ירצה אותי ככה, עירומה, ככה ולא אחרת, הוא לא מתאים להיות האיש שלי. אין טעם לכסות, אין טעם להסתיר, אין רצון להיות מישהי שאני לא. זה לא כל כך פשוט, אני מעט נאבקת שלא ליפול למלכודות ששמתי לעצמי, אלה שנמצאות במסלול חיי כבר שנים. מלכודת ההלקאה העצמית - אני לא מספיק טובה, אני לא מספיק שנונה, למה לא הייתי אחרת? למה לא ברחתי איתו לתוך הלילה? למה עצרתי את עצמי? למה שתקתי ולא שאבתי אותו בשיחה? ואולי, אולי אני לא שנונה כמו שהייתי רוצה להיות, אבל זו אני, ואם הוא מבקש לו בחורה שנונה ממני, מצחיקה ממני - זה לא יתאים. למה לא קשקשתי את עצמי לדעת? למה לא הצלחתי להיות נטולת מגננות?
אם ישאל, אני עוד עלולה להודות - אתה ממיס אותי
"אני נבוכה", הודיתי. הוא מסתכל לי בעיניים ואני נמסה. מצטערת, ברגעים כאלה אני לא יכולה לדבר, ברגעים כאלה הקול שלי משתתק. אם ישאל, אני עוד עלולה להודות - אתה ממיס אותי. בלי משחקים, אמת טהורה ומזוככת. לומר לו - אתה פשוט עושה לי כזה אפקט. אני יודעת, שאם הוא ייסוג מהווידוי שלי עכשיו, הוא ממילא לא היה פותח את השער אחר כך.
פנים רבות למבוכה, המבט החודר, העמוק, של עיניו בשלי, מקווה שהן מוצאות בי חן. טיבה של אשה שכמוני, לרצות למצוא חן. אני מבינה שבמבטי עיניי מחפשות את אישורו, ונאלמת. היי, בלי אישורים הפעם. אני טובה כמו שאני - אני מזכירה לעצמי. טובה כמו שאני, ואם לא טובה עבורו, זה לא יתאים. אני רוצה בן זוג שיתאים.
פנים רבות למבוכה הזו, לרגעים אני מרגישה מולו במבחן, הוא מסמן לי "וי" ו"איקסים" תוך כדי שיחה, ואני נאלמת. מקור שתיקתי בפחד לדבר. דברי, דברי חופשי, דברי כאילו אין מחר, אני מפצירה בשתקנית שהשתלטה עליי, שתהנה ממי שהיא. אנחנו שתינו לא במבחן, אני לא מוכרחה להתאים לרשימות שלו, אני מניחה שיש לו כאלה, בדיוק כמו שלי יש את שלי - אלו אינן רשימות קטנוניות, אלו רשימות של אנשים שיודעים איזה טיפוס יתאים להם ללכת ולהזדקן איתו לתוך חיים אחרים. אהבה היא לא די, רומנטיקה לא תספיק, העיניים המטביעות שלו, החיוך שלי - הם לא יספיקו לחיים שלמים. עם כל הכבוד לניסים, גם פך השמן הספיק רק לשמונה ימים.
לא רוצה לשנות אף אחד, עכשיו ליצור משהו ביחד
ואם הוא לא יאהב את העפרון הירוק בעיניים ואת הליפסטיק על השפתיים, ואם הוא לא ימצא חן בתקתוק העקבים, ואם הוא לא יימשך לגופי שאינו מושלם, אבל הוא שלי, והוא מיוחד רק לי, ואם הוא לא יתחבר לקשקשנות שלי, ואם הוא יסלוד מהשקט ויירתע ממצבי הרוח המשתנים - דברים שהם חלק ממני, דברים שהם אני, אני לחלוטין - אני לבטח אינה הבחורה בשבילו. לא בכוח, לא באילוץ. בחלוף השנים, התעצבה בי אשה שכזו, אינני עוד חומר בידו של היוצר. גם אני לא רוצה לשנות אף אחד, עכשיו ליצור משהו ביחד. פשוט, לא?
לא קל לי, להיות עירומה לגמרי. אני מאוד רוצה, אבל הדפוסים כל כך טבועים בי. מידי פעם אני מזהה משפט שהוא לא אני לחלוטין, מילה שאינה מדויקת, מבט שכזה, מעט שונה, לא חופשי, ומזכירה לעצמי לשחרר. מותר להיות בלתי מושלמת, אפילו לאפשר לו להציץ לי בפגמים. הופך להיות פה מעניין. רק ככה, מעניין. מסתכלת עלינו מהצד, איך אני מתנהגת איתו? לפעמים אני מגלה שקצת שונה, שעם חברים אני מתנהגת קצת אחרת. נדלקת לי נורה, נורת אזהרה - אל תהי ברבי, תהי חברה שלו, פשוט תהי חברה. השקפה נהדרת אם תשאלו אותי, יש בה אוויר.
מצחיק, הגעתי עד הלום, עכשיו גם לי יש קצת יותר אוויר. אור בתוך החושך. כמו נורה בסרט מצוייר, הבנתי, למה הבחור התכוון, "היי פחד, אני לא מפחדת ממך יותר".
אני לא מפחדת שזה לא יעבוד איתו, אני פשוט מאוד מקווה שזה יצליח.
לפנייה לכתב/ת 
