אני עוזב כדי לבדוק אם תקבלי אותי בחזרה

צלחות נשברו, מילים קשות הוטחו מצד לצד, ואז – טריקת דלת. את נותרת בחלל הריק כשבר כלי. מה עובר להְ בראש כשהוא הולך ככה, ומה עובר לו בראש כשהוא עוזב?

דוד אלהרר-ברוש ועינב דרומיפורסם: 20.12.10 , 11:44

היא: איך הפרת את הביטחון שלי שאתה לא הולך לשום מקום

זה אפילו לא משנה למה זה התחיל או מי התחיל את זה, ובאופן מפתיע גם אין חשיבות מי האשם בכלל. אבל אחת לכמה זמן זה קורה, הבית כמרקחה, לרגע אפשר לשכוח שאתמול בדיוק בנקודה הזאת בחלל החדר, אמרת לי כמה אתה אוהב, ושיום קודם לכן לבשתי במיוחד בשבילך את השמלה שאתה אוהב, זאת עם המחשוף. אבל עכשיו ציפורניים נשלפות ומילים חותכות כסכינים את הבשר והלב.

ובדיוק כשהדמעות שלי כבר ממלאות את העיניים והשתיקה שלך רועמת יותר מהצעקות – אתה מחליט להתלבש, נועל את הנעליים, לוקח את הנייד והמפתחות, ופותח את הדלת.

"אם אתה יוצא עכשיו מהבית, אל תטרח לחזור!" אני לא יכולה לספור כמה פעמים זרקתי את המשפט הזה לאוויר בעת מריבה. לפעמים זה מרגיש כאילו כל מה שאתה יודע זה לברוח בזמן משבר. לברוח מהבית, לברוח מהרעש, לברוח מאיתנו.

לפעמים אתה מנסה לרַצות אותי ונשאר, ואנחנו רבים עד שאין בנו כוחות יותר, או עד שאחד מאיתנו מוותר ומתחפר בשני, ולפעמים אתה יוצא מהדלת בהפגנתיות. ואז הבטן מתהפכת מהפחד שאולי לא תחזור, הלב מפתח פרנויות באשר לכל בחורה שתיקַרה בדרכך, חוסר הביטחון שמקנן בתוכי מקווה שאולי תבין לבד שעדיף לפתור את זה ביחד.

אני מבינה את חוסר הנוחות, את הכעס הבלתי נשלט, את הפחד מלומר מילים שאין דרך לקחת אותן בחזרה. ובכל זאת, כשאתה קוטע את הויכוח בטריקת דלת, כל הגוף שלי מתכווץ. בראשי אני מבינה את ההיגיון שלך, את הצורך להחליף אוויר, לנשום אולי אוויר חדש ולחזור נקי יותר צלול יותר, רווי בחמצן. אבל בגוף אני חווה את זה אחרת.

אני לא יודעת איך אתה לא מבין את זה, איך שכל דקה בבית הריק מכעיסה אותי יותר, ומפחידה אותי בעוצמות לא הגיוניות. דווקא אתה, שמכיר את כל החורים שלי, את כל השריטות, זה שבידיים שלו הפקדתי את המפתח לכל מאווי הלב והסודות, איך דווקא אתה מסוגל לבגוד בכל מה שחשוב לי? איך אתה לא מבין שעל אף שיצאת מהדלת, הנוכחות שלך עוד קיימת פה ואני ממשיכה לנהל את הריב איתך בתוך הראש שלי, ואומרת את הדברים הכי קשים, אלו שלעולם לא הייתי מטיחה ישירות בפניך?

אני בוכה ומאוכזבת על הדרך שלך, ושלי. כעס חדש ושונה מתעורר בי על הדרך בה סיימת את הריב באופן חד צדדי, עד שאני נרדמת לבדי מתוך תשישות ומתגעגעת לידיים שלך, אלה שנותנות לי להאמין שאתה פה בשבילי ולא הולך לשום מקום, גם כשאני כועסת. איך הפרת את הביטחון שלי שאתה לא הולך לשום מקום, ושמחר יהיה יום חדש, והכעס שהיה – יתפוגג?

איך אתה לא מבין שכשאני דורשת שלא תצא מהבית, אני למעשה מבקשת שתגיד שאתה אוהב אותי?

הוא: כדי שלא אשמע אותך אומרת כמה שאני עלוב ולא נחוץ

אני רוצֶה להיות האציל ולומר שאני יוצא מהבית בשבילך. אני רוצה לומר שאני עושה זאת כדי שלא אומר מילים שלא אוכל לקחת בחזרה, או שחלילה ארים את היד ואשנה את כל מאזן הכוחות בינינו לרעתי, או שאני עושה זאת כדי שתריצי את המריבה בראשך ותירגעי קצת בשביל שנינו. וככל שאני רוצה לומר את כל הדברים האלה, אני מבין שאני יוצא מהבית בשיאה של מריבה – כדי להגן דווקא על עצמי.

אני עושה זאת כדי שלא אשמע אותך אומרת כמה שאני עלוב ולא נחוץ, חסר תועלת ואנוכי. כי גם אם את לא אומרת את המילים האלה בצורה מפורשת (ובואי נודה בזה, לעיתים את כן אומרת אותן) – אני עדיין שומע אותן בראשי. ואז, לא משנה כמה תגידי לי שאת אוהבת, ושאת מצטערת, ושלא באמת התכוונת.

אני לא אומר שאני פוגע פחות, או שהמילים שלי ננעצות אחרת. אבל לך יש באמת אפשרות אמיתית לשכוח. אם אני מתנצל, את באמת מאמינה שאני אוהב, וכשאת מתנצלת – אני באמת מאמין שאת מתפשרת. ואני לא רוצה לחשוב, ובטח שלא לדעת, שאת איתי מתוך פשרה ולא מתוך בחירה יומיומית.

אז אני יוצא מהבית כדי לבדוק שאני עדיין ראוי לחזור אליו, וזו הסיבה שאת נרעדת כשאני עושה זאת. כי כשאני מחוץ לבית, זה לא רק שהמריבה ממשיכה להתנהל בתוך הראש שלך או שאת חוששת שאמצא מישהי אחרת להתנחם בה. זה שאת מתחילה להבין שיש סיכוי שהפעם באמת הגזמת ואני עלול שלא לשוב. והפחד שלך מוצדק, רק שאת לא מבינה שמלכתחילה הכוח להחליט אם אכנס שוב דרך הדלת – נמצא אך ורק בידיים שלך.

לפעמים, רק לפעמים, את מנצלת את הכוח הזה קצת יותר מדי, עד שאני הולך באמת, ולא חוזר. בכל שאר הפעמים, זה אני זה שמפחד שלא תתני לי להיכנס בחזרה.