הוא מבקש שאתחשב גם ברגשות של המאהבת
מצאתי הוכחות, והוא אמר שהוא חזר אליה כי לא הייתי שם בשבילו. אני רוצה להאמין לו, אבל יודעת שהוא עדיין נפגש איתה. יודעת שהוא משקר, אבל לא רוצה להתמוטט מול האמת
אני קוראת כל הזמן סיפורים של אחרים ומנסה למצוא בהם נחמה. אולי אם אכתוב לכם את הסיפור שלי, אתם תצליחו לנחם, לחבק וגם להעיר אותי.
אני איתו כבר 20 שנה, בתוך אהבה גדולה, כואבת ותלותית לשנינו. אנחנו לא יכולים אחד בלי השנייה, ככה לפחות אנחנו מרגישים. כנראה היתה תקופה בה לא אהבתי אותו מספיק, או שניסיתי לא לאהוב אותו. חשבתי על פרידה, להתפתח ולעזוב. כשהתלבטתי ביני לבין עצמי, הוא הרגיש את הריחוק ומצא מישהי אחרת.
כשגיליתי, הלב שלי נשבר. הבנתי כמה אני אוהבת, כמה אני לא יכולה בלעדיו בעצם וכמה אני רוצה אותו בחזרה. בכל פעם שדיברתי איתו הוא הכחיש את קיומה של האשה האחרת, למרות שהיו לי הוכחות מוצקות. כל הזמן הוא גרם לי לחשוב שאני מדמיינת דברים, אמר שהוא אוהב אותי ושאין אף אחת. הוא הודה שפעם היה סטוץ עם מישהי כי הם שתו וזרמו, אבל זה נגמר.
ואני, כל פעם גיליתי מחדש שהוא עובד עליי. חשבתי שמצאתי הוכחות בפירוט השיחות שלו, אבל הוא המשיך ואמר שזה כלום, שאין לי מה לדאוג ושהוא רק מדבר איתה. אז הבנתי שאני חייבת הוכחה מוצקה, לא רק בשבילי אלא גם בשבילו. פניתי לחוקר, אמרתי לו מתי נראה לי שזה יקרה וזה אכן קרה. צילמו אותם יחד עוד באותו היום.
ההריון הביא עימו דיכאון שחור וכואב
ההבנות שלי התגלו כנכונות, התחושות אמיתיות והכאב - חזק וקורע. לראות אותו אוהב מישהי אחרת: מנשק, מחבק, מדבר איתה, ולהבין את מה שידעתי מזמן אבל אולי סירבתי להאמין בו. קצת אחר כך העניין התפוצץ איכשהו. איימתי שאני עוזבת, הוא לא הסכים לקבל את זה וחזרנו.
חזרנו לאהוב, להיות יחד. החלטנו להביא עוד ילד לעולם, ניסינו להיכנס להריון והצלחנו, אבל נראה שמשהו לא היה שלם אצלי. אולי הייתי עדיין פגועה ורגישה, וההריון עם ההורמונים הביא איתו גם התמוטטות נפשית, התקף פסיכוטי, ואחריו דיכאון, עמוק, שחור וכואב.
והנה, רק קמתי, לא עבר הרבה זמן והתחלתי להרגיש שוב שמשהו קורה. לא רציתי להאמין, עד שקיבלתי הוכחה חותכת. כבר לא יכולתי לברוח מהאמת, הוא שוב איתה.
כשדיברתי איתו הוא אמר, "הייתי בטוח שאת יודעת ולא אכפת לך". הוא שאל אם אני אוהבת אותו בכלל, ואמרתי לו שאם לא הייתי אוהבת, זה לא היה כואב. הוא הרגיע אותי והבטיח לי שזה נגמר, שאין לו כלום אליה ושהוא הפסיק איתה אז, אבל חזר כשהייתי בדיכאון, כי לא הייתי שם בשבילו, כי היה לו קשה.
יש לי הזדמנות לתפוס אותם יחד, אבל אני מפחדת
האמנתי שוב, או לפחות רציתי מאוד להאמין, אבל אנחנו חודשיים אחרי וזה עדיין לא נגמר. בכל שבת הוא איתי, אוהב אותי, מרגיע ומנחם. הוא אומר שזה כלום, שזה נגמר, ייגמר, שהוא מתעלם ממנה ומנסה להתרחק, אבל זה לוקח זמן כי זה קשה לה. "תפסיקי לחשוב רק על עצמך", הוא אמר לי. "זה קשה, אני אוהב אותך, אני לא אעזוב אותך בחיים, היא לא שווה את הציפורן שלך. אם הייתי רוצה, הייתי עוזב מזמן", כך הוא אומר ושוב אני נרגעת, הוא אוהב אותי. אני מחכה למילים המרגיעות ולשקרים כי אני מפחדת מהאמת. אני מפחדת להתמודד וליפול שוב, אבל מבינה ויודעת שהוא עובד עלי כל פעם מחדש.
טוב לו עם המצב כמו שהוא, אשה, בית וילדים אוהבים, משפחתיות, חום ויציבות. אשה שהוא יכול לתחמן, וגם מאהבת צעירה ומרגשת, אבל אני כבר לא יכולה יותר עם המשחק הזה! לדבר איתו לא עוזר, רק משהו קיצוני יוכל לעזור, להעיר ולזעזע.
ואני יכולה, יש לי הזדמנות לתפוס אותו במקום מסוים שאני יודעת שהוא יהיה בו איתה, אבל אני מפחדת מהאפשרות שהוא יבחר בה, שהוא ילך, יעזוב אותי עם הילדים והכאב ופשוט ילך.
אתם עדיין שם? קוראים ומבינים כמה אני פתטית ומעוררת רחמים? עזרו לי! תעירו אותי! בטח היו כאלו שעברו את זה או משהו דומה, בטח יש גברים כמוהו שעשו את זה לנשים שלהם, עד שבסוף היו צריכים להחליט. מה החלטתם? למה ואיך? תגיבו, אל תשאירו אותי לבד!
לפנייה לכתב/ת 
