דייט עם אדם: לא מפסיק לדבר, מתעלם מדבריי
כחלק מהבחירה לחפש בן זוג ברצינות החלטתי להעלות דייט על הכתב ושלחתי את התוצאה לעמית, מכר שהוא גם פסיכולוג. מכאן נולד הרעיון: אני אתעד את פגישותיי בהווה ועמית יקרא, יכווין וייתן נקודות להרהור לפי ראות עיניו, והכל לראות עיניכם, הקוראים
עשר שנים של מערכות יחסים זוגיות ממושכות ומתחלפות לימדו אותי המון, אבל הן לא הכינו אותי לגיל 28, לרווקייה התל אביבית, למגורים במרכז העיר. אף לא אחד מחבריי הרווקים חשב להתריע בפניי שבמהלך החיפוש אחר בן הזוג הבא אמיין מאות הודעות באתרי היכרויות, או אמצא את עצמי פוגשת את הדייט הבא במכולת, בדרך לאימון בפארק, בבר השכונתי או סתם במעליות הבניין. אז לפני שנוציא ממחטה ונבכה יחד על בעיית השפע וחוסר היכולת לנטרל גירויים מלאכותיים וסביבתיים, אסביר למה אני כאן.
אני כאן כדי לשתף אתכם בחוויות הדייטינג שלי. התחלתי בחיפוש לפני מספר חודשים, ובזמן האחרון החלטתי לקחת את הנושא ברצינות. אני מוכנה לבחון, להקשיב ולהיפתח לסוגי אנשים שונים, גם לכאלו שעד כה לא הייתי מעלה בדעתי שהם יכולים להתאים לי.
כחלק מהבחירה להתעמק בנושא החלטתי להעלות דייט על הכתב ושלחתי את התוצאה לעמית באומל, מכר שהוא גם פסיכולוג. מכאן נולד המיזם הבא: אני אתעד את פגישותיי בהווה ועמית יקרא, יכווין וייתן נקודות להרהור לפי ראות עיניו, והכל לראות עיניכם, הקוראים.
בסוף הטור שלי תמצאו לינק לטור התגובה של עמית, הפסיכולוג.
מהם הכללים?
• כל השמות בסיפוריי (כולל שמי) ופרטים אישיים כמו מקום עבודה ומקצוע שונו, תוך שמירה על מאפייני אישיותם כך שיועברו בצורה אותנטית ומדויקת.
• ביני לבין עמית לא מתקיימת אינטראקציה מלבד הטקסט שאליו גם אתם חשופים.
דייט מספר 1 - אדם
אחרי שבוע של שקט התחברתי שוב לאתר הזימה והזוגיות של המדינה. נכון שזימה וזוגיות הן בדרך כלל לא מילים שהולכות ביחד, אבל באתר יש כאלו שרק זוממים זוגיות, יש כאלו שסתם זוממים על מיטה חמה ללילה, וישנם אנשים שהם “כמוני” - בעלי אמונה תמימה שיש מישהו בעולם שבאמת מתאים להם. רק לאחר שאפיקי החיפוש האחרים לא הניבו פירות במשך שמונת החודשים האחרונים, הגיע הזמן שלי להכיר במציאות: לא פשוט למצוא פרטנר למסע הזה, אבל החלטתי בכל זאת לתת צ'אנס הוגן לאפשרות שאהבת חיי תצוץ דרך עשרות אלפי פרופילים של בני זוג פוטנציאליים.
~ ~ יום רביעי, שעות הצהריים המאוחרות ~ ~
אדם, בחור בריטי, עולה מולי בצ'אט. נתוניו עונים על הפרופיל הסטנדרטי: בן 29, גובה 1.85, עיניים חומות, עור בהיר, שיער חום. בסיסי ומספק. בשלב הזה של החיפוש, כבר נהייתי אדישה לנסיכים יפים על סוס לבן. הוא מהנדס אלקטרוניקה, מחפש זוגיות, אוהב לעשות הרבה ספורט, רגיש, נעים, נהנתן וגר בכפר סבא. מסתבר שהוא לא סובל את ה"סצינה" התל אביבית. לדבריו, מדובר בעיר חסרת רגישות, שיש בה יותר מדי זילות ובעיות חנייה. טוב, אין חדש תחת השמש. רגישות אפשר לפתח, זילות – פשוט צריך למצוא את המקומות הנכונים, ומה שבטוח – יש מספיק חניונים, כל עוד מוכנים לשלם. אבל אני בכל זאת מכבדת את דעתו, באמת. גם אני, בחיפושיי, נותנת עדיפות שנייה לתל אביבים שגרים בה יותר משנה. נותרו לי כמעט חמישה חודשים עד שאכנס בעצמי לקטגוריה הזו. כדאי לי להזדרז...
אני מוכנה לצאת מגדרי ולהזיז את הרכב מחניית כחול-לבן
לאחר שיחה קצרה בצ'אט אנחנו קובעים לדבר. השיחה קלילה והמבטא הבריטי העמוק בהחלט עושים את העבודה. קובעים להיפגש. אני מוכנה לצאת מגדרי ולהזיז את הרכב מחניית כחול-לבן ולנסוע לאזורו. כבר בדרך הוא מתקשר, שואל אם אני בסדר ואם הסתדרתי עם הכיוונים. הוא לא יכול היה לדעת, שברזומה שלי יש 2.5 שנים של זוגיות באזור, ומאז גם המציאו את ה-iPhone. אני מסבירה לו שאני מסתדרת ומספרת לו על "המצאת המאה", הג'י.פי.אס, אבל הוא ממש מסרב לרדת מהקו; אומר שהוא מעדיף ללוות אותי עד שאמצא את דרכי בביטחה.
דאגה, או פטרוניות יתר? השד יודע, אבל אני אשה עצמאית שיודעת להסתדר בכבישים לא רע בכלל, ולעיתים אני מרגישה קצת לא נוח כשמישהו כופה עלי את נוכחותו הטלפונית. אני לוקחת נשימה עמוקה. אולי בעברו היתה מישהי שנעלמה לו באורח פלא.
הגעתי. ממבט ראשון נראה שהוא לא העלה את התמונות העדכניות ביותר, מאז הספיק להעלות, להוריד ושוב להעלות כמה עשרות ק"ג. אני לא מתרגשת מזה. שוב, אני באמת מחפשת חבר טוב. אהבת אמת. רגש. ובשביל זה אני מוכנה לשים בצד את הנושא של המראה ולהתייחס לרגע לבן אדם עצמו. גם אני לא משוכנעת שהייתי מעלה תמונות עם 15 ק"ג עודפים.
מהרגע שאנחנו מתיישבים הוא לא שותק
אנחנו מחליטים לצעוד לסושיה הקרובה. מהרגע שאנחנו מתיישבים הוא לא שותק. מספר על כל מערכות היחסים הקודמות שלו. על האובססיה שלו לגיטרות (אני אוהבת מוזיקאים, אבל אובססיה זו כבר בעיה שדורשת טיפול). הוא שואל אם הייתי מוכנה לגור במושב, או להעתיק את מקום מגוריי לאוסטרליה. למרות שאין לו עדיין מושג מה הוא יעשה שם, והוא גם מעולם לא ביקר בה. אז אני שואלת אותו על ספרד. גם לי אין מושג מה אעשה שם, אבל הטיסה לשם קצרה יחסית, ויש להם סיאסטה - נראה לי לגיטימי, לא?
שורה תחתונה
הוא לא מפסיק לדבר. מספר מה הוא מחפש. מתאר את האשה האידיאלית עבורו. לא שואל דבר על חיי. מידי פעם אני מצליחה להשחיל שאלה, לספר מעט על העבודה שלי. אבל הוא לא ממש מתעניין. בסוף הנאום שלו הוא שואל: "מה את עושה בסוף שבוע?".
"יש לי כבר תוכניות", אני עונה.
הוא מתעלם ושואל אם אני בעניין של רכיבת סוסים בשבת אחר הצהריים, לעת שקיעה.
אני מזמינה חשבון ומציעה לשלם על חלקי. הוא מסכים בשמחה. מלווה אותי לרכב, רוכן לכיוון שפתיי להעניק לי נשיקת לילה טוב. בתגובה אני מגישה את הלחי.
הוא מתקשר לאחר מספר דקות מכן כדי להביע את שביעות רצונו מהמפגש ושואל אם אפשר לדבר מחר. אני עונה בקרירות: "לילה טוב. נדבר כבר".
אני נוסעת בחזרה ל"סדום", מחפשת טיפת רחמים בדמות חנייה חוקית, ללא הצלחה. השעה 12 בלילה, אני מתקשרת לחבר הקרוב. ברחוב שלו יש חנייה. יין משובח, מיטה חמימה, חיוך, חיבוק תמים, שיחה נעימה, שינה עמוקה.
~ ~ יום חמישי, שעות הצהריים ~ ~
אדם מתקשר. אני בפגישה. שולחת סמס: "אני לא חושבת שאנחנו מתאימים. אני מקווה שתמצא את אהבתך בקרוב".
- הקליקו לטור התגובה של הפסיכולוג עמית באומל: את מביעה משאלה לעבור את שלב ההתחלה
לפנייה לכתב/ת 
