שתף קטע נבחר

אני לא בטוח של מי היה הרעיון לנסוע למדבר

אני חושב שזה היה הרעיון שלה, אבל אני כבר לא זוכר, הרבה דברים אני כבר לא זוכר. אני כן זוכר את ההתרגשות בטיסה אליה מהחוף המזרחי, ואת הרגע שאספה אותי משדה התעופה והלב שלי דפק בכל הכוח. פרק ראשון בסיפור בשלושה המשכים

יש משהו משחרר בנסיעה על הכביש המהיר שיוצא מלוס אנג'לס. למרות החופים שלא נגמרים בצידי העיר והשכונות הפזורות בין ההרים והמישורים, אתה מרגיש קצת סגור. ואז אתה עולה על הכביש שמוביל אותך החוצה, אל המרחבים הפתוחים, אל שרשראות ההרים הגבוהים והעמקים. הכביש נמשך מזרחה אל תוך המדבר. הוא נמשך בין הרים קרחים עליהם פזורות עשרות טחנות רוח, עיירות מנותקות אחת מהשנייה וכבישים אין סופיים. ובין כל אלה - אני מביט בה.

 

היא יושבת עכשיו לצידי והיא כל כך יפה, היא הכי יפה שקיימת בעולם הזה, ופתאום אני מרגיש חופש. פתאום אני מרגיש שהכל עוד אפשרי ושאין גבולות בחיים האלה. אני מרגיש שניתן להשיג את הכל אם רק באמת רוצים, וגופי נמלא אושר. אני מביט שוב בטחנות הרוח הפזורות על ההרים ומרגיש לרגע כמו דון קישוט של שנות האלפיים. והיא מביטה בי עם זוג עיני הדבש שלה ולוחשת לי בקול העדין והמלטף שלה שהיא אוהבת רק אותי. העולם הופך בן רגע למקום מושלם לחיות בו. איפה היית עד עכשיו? אני חושב לעצמי, נראה כאילו חיים שלמים חיכיתי רק לך.

 

אני בכלל לא בטוח של מי היה הרעיון הזה לנסוע למדבר. אני חושב שזה היה הרעיון שלה, אבל אני כבר לא זוכר, הרבה דברים אני כבר לא זוכר. מה שאני כן זוכר זה את ההתרגשות שלי בטיסה אליה מהחוף המזרחי, ואת הרגע שאספה אותי משדה התעופה והלב שלי דפק בכל הכוח. אני זוכר את היומיים הקסומים שהעברנו יחד בלוס אנג'לס ואת הרגע שיצאנו למדבר. אני זוכר הדרך לשם, את נוף העיר הצפופה שהפך אט אט לנוף של מדבר, למרחבים פתוחים. אני זוכר אותנו נוסעים במכונית ומדברים על הכל ואת ג'וני מיטצ'ל שרה ברקע על קליפורניה. לכל צליל היתה משמעות, כל מילה הצליחה לפלח את דרכה עמוק עמוק אל תוך הלב שלי. אני זוכר את החיפושית הקטנה שלה דוהרת על הכביש המהיר בין מכוניות ומשאיות גדולות של ארצות הברית, אני זוכר את החיוך שלה ואת הלב שלי שהתהפך עשר פעמים ובחזרה. אף אחד לא מחייך כמוה.


הדרך לעיירה, טחנות רוח פזורות על ההרים (צילום: אלעד שיינפלד)

 

 

חודש לפני כן היא כבר דאגה לכל והזמינה לנו חדר במוטל קטן באמצע עיירה במדבר מוהאבי, חצי שעה נסיעה מהפארק הלאומי ג'ושוע טרי.

 

המוטל נבנה סמוך לנביעת מים מינרליים שיצרה שתי בריכות חמות, שהשקיפו להרים עוצמתים שעל פסגותיהם נערמו ערמות שלג לבנות.

 

באתר האינטרנט של המוטל היה כתוב שיש לבריכות החמות סגולות רפואיות, אבל אנחנו בכלל לא היינו חולים. אולי חולים מאהבה, אבל אני לא חושב שהיו בריכות בעולם הזה שיכלו לאהבה שלנו.

 

אחרי התברברות קצרה ברחובות העיירה הגענו למוטל "אחוזה פלאית", שניצב בנקודה גבוהה המשקיפה על כל העיירה. מהרגע הראשון שהגענו למוטל היה ברור לשנינו שמדובר במקום עם קסם מיוחד. המוטל כלל מספר קטן של חדרים שהקיפו גינה ושתי בריכות עם אווירה קסומה ורגועה, כשמסביב הרים שלא נגמרים. מנהלת המקום קיבלה אותנו בשמחה מוקצנת, כאילו חיכתה חיים שלמים ליום שנגיע. היא הובילה אותנו לחדר קטן עם וילונות צהובים וכתומים כשבמרכזו מיטה לבנה גדולה. "לזה חברה שלכם דאגה", אמרה בגאווה והצביעה על בקבוק שמפניה שהיה מונח בסמוך לזר פרחים על שולחן בצד החדר. "היא התקשרה כמה ימים לפני כן וביקשה שנכין את זה בשבילכם".

 

הכל רק הוסיף לקסם המיוחד של המקום, שהרגיש כמו פיסת גן עדן טהורה באמצע שום מקום.

פתחנו את בקבוק השמפניה והרמנו כוסית לחיי המדבר, מתקשים להאמין לכל הטוב הזה שסבב אותנו. מיד לאחר מכאן יצאנו לסיבוב קצר בחוץ לפני שהשמש נעלמת לגמרי ומכבה את היום.

 

כמו המדבר כך אתה מרגיש עירום מהכל, בלי מסיכות

המדבר הוא מקום קסום. הוא נותן לך תחושת שייכות הכי מנוכרת שיש, אתה נמצא במקום שבו אתה מרגיש בבית, אבל אתה עדין זר. כמו המדבר כך אתה מרגיש עירום מהכל, בלי מסיכות, בלי הצגות. פשוט מי שאתה. טיפסנו על שלוחה קטנה שהזכירה לי את שבועות הניווט בצבא. סיפרתי לה על לילות ללא שינה ועל קודים שפזורים על סלעים באמצע שום מקום, דיווחים בקשר, מסעות שנמשכו עד לזריחה ואפוד שמשפשף בגב. אבל באותו הרגע, כשהיא היתה שם איתי, הכל נראה רחוק כל כך, רגוע. והיא, היא הלכה שם איתי כמו ילד קטן שיוצא לטיול עם אביו בצהרי היום והקשיבה לכל מילה שיצאה מפי כאילו היה זה הסיפור הראשון והאחרון בעולם.

 

התיישבנו על סלע גדול שצפה לנוף המדברי והבטנו בשמש שנעלמה לאט לאט מאחורי ההרים הרחוקים וציינה את סוף היום. גל של צל קריר שטף בעדינות את הנוף שנפרש לפנינו, ואנחנו שקענו לרגע בעולם אחר, עולם משלנו. חיבקתי אותה חזק מאחור ושאפתי אותה עמוק עמוק אל תוך תוכי, כאילו מנסה לצבור עוד קצת ממנה לרגע שבו כבר לא תהייה לידי. היא חיבקה את ידיי מקדימה, ויכולתי להרגיש גל של חום עוטף אותנו ומגן עלינו מהקור של המדבר. סוף היום זה זמן שמבקש לשקוע במחשבות שלך ולחלום בעולם אחר.

 

בדרך חזרה למוטל חשבתי לעצמי עד כמה אנחנו בני מזל ואיך זה שבחיים דברים כאלה בדרך כלל לא קורים. כמה פעמים אתה באמת מרגיש שמצאת את החצי השני שלך, כמה פעמים אתה רוצה בכל כולך להיות ליד מישהו, וכמה פעמים הוא רוצה להיות לידך. כמה פעמים אתה מרגיש שמישהו מבין אותך, אבל לא סתם אותך, את מי שאתה באמת מתחת לכל מה שאנחנו עוטים על עצמנו במהלך היום. כמה פעמים אתה מרגיש שלם יותר עם מישהו, בטוח יותר איתו, נכון יותר. חשבתי לעצמי כמה אנשים בעולם, ממש ברגע הזה, מחפשים זה את זה ועדיין לא מוצאים. אז בעולם כזה מבולבל ומסובך, ברגע שאתה מוצא את הבן אדם הזה - אתה בהחלט בר מזל.

 

לא דיברנו, לא נגענו, פשוט הבטנו בעיניים

כשהגענו לחדר שתינו עוד כוס מהשמפניה, נשכבנו על המיטה הלבנה והבטנו זה בזה. במשך כמה דקות זה מה שעשינו. לא דיברנו, לא נגענו, פשוט הבטנו בעיניים, ומבלי להוציא מילה אמרנו כל כך הרבה. הרגשתי כאילו אנחנו יכולים להבין אחד את השני רק דרך המבטים שלנו, רק דרך המחשבות. ברקע ניגן ג'ק ג'ונסון, אבל אני הייתי שקוע בה. במבט הקורא שלה, בעיניים, בחצי החיוך. נשביתי בה. נשביתי בצחוק שלה, בשמחה שלה שיכולה לרפא כל מחלה בעולם, נשביתי במגע שלה, בעור החלק והחם שהצליח להמיס אותי גם בקור העז של המדבר. נשביתי בעיני הדבש שלה שהותירו בי רצון לטפס על פסגת ההר הגבוה במדבר ופשוט לצעוק לעולם שאני אוהב אותה. נשביתי בהומור המתוחכם שלה ובשמות שהמציאה לי, ובזה שהיא מתקשרת אליי באמצע הלילה ועושה קולות מצחיקים ויודעת לחקות דינוזאור. נשביתי בזה שאני יכול לדבר איתה על הכל ותמיד יהיה לה משהו חכם להגיד, נשביתי בפשטות ובתחכום שבה, בכנות ובמשחק. נשביתי ביופי המדהים שלה.

 

נשביתי בה.

 

"יאללה, לבריכות", קטעתי את שתיקתנו. "יאללה", אמרה. ורגע לאחר מכאן כבר היינו בחוץ, לבושים חלוקים לבנים הקפנו את הגינה לצד חלונות החדרים בהם ניתן היה לראות את צללי האורחים, חלקם סועדים בחדריהם, חלקם סתם יושבים וקוראים עיתון. נכנסנו לבריכה החמה, כמה זמן כבר חלמתי על הרגע הזה שנשב שם באמצע הלילה של המדבר ונביט באלף כוכבים בשמיים. שם לבד, רק היא ואני, רחוקים מכל האימיילים והתקשורת האמצעית, מסתכלים זה זה בעיניים, מדברים לא בטלפון ולא דרך הודעות טקסט.

 

אתה מחכה שבועות רק כדי להגיע לרגע שתהיו יחד

אפשר להגיד הרבה דברים על קשרים בשלט-רחוק, שהם לא מחזיקים מעמד ושעם הזמן הם ידעכו ושהם לא אמיתיים והם לא ממצים את היחסים בין בני הזוג ועוד כל מיני שטויות כאלה. אבל בנו כל זה לא נגע. היא קראה להם "מרתונים לטווחים קצרים", ואני, אני עוד לא נתתי להם שם אבל בדבר אחד הייתי בטוח - אתה מחכה שבועות רק כדי להגיע לרגע שתהיו יחד, וכשאתם יחד העולם נעצר לרגע והכל הופך להיות מושלם יותר, יפה יותר, אחר. והכל קורה רק בשבילכם, כי כשאתם ביחד אתם שוכחים מכל הצפייה וההמתנה, מכל הלילות האלה שרק חלמתם להיות רגע זה ליד זה.

 

פתאום הכל מתגמד והעולם לידה נראה מקום טוב יותר. יש קלישאה שאומרת שהחיים אינם נמדדים בכמות הרגעים שבהם אנחנו נושמים, אלא ברגעים שבהם נשמתנו נעצרת. הכל מתנקז לרגע אחד, ואני חושב שזה היה בדיוק רגע כזה.

 

בתוך הבריכה הבטנו לשמיים וספרנו אלף כוכבים, ובין כולם כוכב אחד נצץ, כאילו מביט בנו מלמעלה. "זה כוכב הצפון", אמרתי לה, "ולא משנה היכן נהייה בעולם הזה וכמה קילומטרים ואוקיינוסים יפרידו בינינו, לאן שלא נביט נראה את אותו הכוכב".

 

העננים שמעלינו נעו בצורה מהירה והסתירו לפתע את הירח. רגע לפני שהגענו לחדר נגעתי בכתפה, היא הסתובבה אלי וחיבקתי אותה. היא הרימה את שתי ידיה וחיבקה אותי בחזרה, אבל הפעם היה זה חיבוק אחר. חיבוק קר יותר, רחוק יותר, קשה יותר. אמרתי לה שאני אוהב אותה. היא הביטה בי בחזרה וחייכה.

 


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הרגשה שהכל אפשרי, שאין גבולות
צילום: Index Open
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים